השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים, חמין, סכנה וצ'ולנט ד"ר דן אלבו

חמין 1

סיום המאמר בשלושה פרקים….לנוחיותם. של הקוראים…ממליץ מאוד לקרוא את כל המאמר בעיון רב ולהתוודע לעומקו של המאמר הנפלא הזה…..אסיים פרק זה שנמסר לי על ידי ד"ר דן אלבו, היסטוריון, משורר ופילוסוף….באמרה בנושא החמין בערבית מוגרבית…..

ליהודי בלא סכ'ינה, פחאל סלטאן בלא מדינה……

יהודי ללא " סכ'ינה, משול למלך ללא ממלכה….

להדגיש את חשיבותו של החמין  או " סכ'ינה " אצל יהודי מרוקו  ובכלל אצל כל יהודי, כפי שמציין זאת ד"ר דן אלבו, והדגש על " יהדות " …כפי שהוא מביא במאמרו…….

חמין 2

סיפור השלישי

ג. הסיפור השלישי מתרחש בשלהי המאה הי"ח בקהילת וואזאן בצפון מרוקו, שבה דוברה במאה הי"ח הלשון היהודית-ספרדית הקסטיליאנית. סיפור צדיקי זה עוסק ברבנו עד"ן הקדוש בחמין ובסוגיית העוול והצדק.     

פ"א בשב"ק בהיות רבנו עד"ן [עמרם דיוואן] בווזאן יע"א [יגן עליה אלוקים] בדרכו לא"י בצאתו מתפילת שחרית מוקף בפמלייה גדולה עברה על פניו יהודיה בוכייה, קרא לה וישאלה למה זה תבכי ותשב מה שנעשה אין להשיב ויפצר בה, ספרי אולי ירווח לך ותגולל לפניו צרתה ותספר כי בצאתה מהפורני בא ישמעאלי וגזל ממנה את קדרת החמין והלינה טרונויות לפני ריבונו של עולם, הכיצד אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הפילני ריבונו של עולם קורבן בידי ליסטים, הכיצד הזהו שכרי וגמולי, הו רבי בקש מהשי"ת להוריד צדק לעולמו שוועה. ניחם אותה רבנו, שח לה דברי ניחומים והזמינה לסעוד סעודת חמין עמו בבית הגביר בעל האכסניא שלו ההגמון רבי דניאל אזולאי ובבואם להסב לשולחן הושיבה לימינו וגילגל עמה שיחה על הוריה וקורותיה ובירר בעולמות עליונים מפני מה הדבר ומה פשר העוול. ותיכף לכשפקח עיניו שאל על עדים שראו את הגזלן והובאו לפניו ושאלם לשמו ומקום מגוריו וביקש ממארחו לשלוח תיכף שליח להביאו וביקש מהשליח להרבות לפניו בדברי כיבושין, ובדברי ידידות ונועם, בירר מה עיסוקיו והעידו המסובים בישמעאלי שהנו איש הגון וישר והיה הדבר לפלא בעיניהם שגנב קדרת חמין מיהודיה כאחרון הריקים.

ואחרי זה בירך את המסובים בחדר שהיה מלא פא"פ [פה אל פה] כמה ברכות ולאחר זה פנה ליהודיה פע"ש [פעם שניה] ושאלה בתי למה זה עוד תבכי ותען ומה תושיע לי והפציר בה וככל שהפציר גאה בכייה ועבר לדרוש על פרשת המיילדות שפרה ופועה בהתלהבות גדולה ולפי שדיבר בהצלת ילדים גאה בכיה עוד ושוב שח לה פע"ש [פעם שלישית] מה תבקשי שאלי ממני ואתן לך אמרה לו השב לי את בני ראובן. נכנס השליח ואחריו השתרך בהססנות אותו ישמעאלי ונהגו בו במידת הכנס"א [הכנסת אורחים] ורבנו הגדיל לעשות ופינה מקום בינו ובין בעה"א [בעל האכסניא] והושיבו לשמאלו ותמהו המסובים תמיהה גדולה מה מצא הצדיק להושיב ישמעאלי סביב שולחן שבת לצדו ממש, ומשישב שאל אותו מפני מה לקח מהיהודיה שלימינו את קדרתה ולא ענה, המשיך רבנו עד"ן וסיפר מעשיה של שחוק על תרנגול שרכב על גבו של חמור עיוור והגוי צחק צחוק גדול והיה עניין זה לפלא בעיני המסובים שהרי יש בזה שלוש פליאות, מצד זה שגוי לבוש כדרך ערביאים מסב לשולחן שבת עם הקה"ק [הקהל הקדוש] מצד זה שהושיב ישמעאלי גזלן לידו ממש לפני בעה"א [בעל האכסניא] ומצד זה שהצדיק מצחק עם גזלן רשע שציער יהודיה צדקת. ושאל אותו שוב הצדיק מפני מה גזל את הקדרה וענה בכניעות שבעוברו על פני היהודיה הריח את הניחוח שעלה מקדרתה ונתקף בהשתגעות ואינו יודע מה אירע לו כי השתבשה עליו דעתו, כי הריח המיוחד הזכיר לו את אמו יולדתו, והביע צערו על המעשה וסיפר שהתעוררה בו שמחה בלב ועלו בו מראות שונים ומשונים וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בטוח בו בוודאות שאין למעלה ממנה שהוא רכושו שלו כי אינו זוכר את פני אמו ולא את פני אביו ש"א [שאל אותו] רבנו וכי למה אינו זוכר אותם והשיב שנחטף בהיותו ילד רך בן שלוש או ארבע ואינו זוכר את מראם ושמם ולא את מקום מגוריהם. הוסיף ושאל אותו רבינו זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] טבעי שאדם אינו זוכר את פניהם ושמותיהם של אנשים משנות ילדותו אך ודאי יוכל לזכור בשם שקראו לו אביו ואמו ושאר קרוביו והשיב שקראו לו בכינוי יוצא דופן שאיש לא קרוי בו כי מעולם לא שמע כשם זה בין בני דתו המוסלמים ושאלו רבנו מהו אותו שם וענה: ראובן בצחות כעברי משל דיבר יהודית וחי בין בין יהודים כל ימיו. הסב פניו לדונה והצביע רבינו על הגזלן ואמר לה הנה בנך, ביקשת מהשי"ת להוריד צדק לעולמו והוא נענה לך, הרי לך בנך ראובן, הסב רבנו מבטו לשמאלו לעבר הגנב ואמר לו הנה והצביע לעבר היהודיה המבוהלת 'זו אימך יולדתך'. נעתקו המלים מפי כולם כי איש לא שכח את פרשת העלמות ראובן בנה של דונה ואת מות יונה בעלה, אבי ראובן מצער ז"מ אח"כ ומצד שני לא ירדו לעומק העניין כיצד ידע רבנו שזהו האיש. ישבו כולם המומים ובכיים וזס"ה [וזה סוד הדבר] שאמרו לו בעליונים כל העניין מתחילתו ועד סופו. אמר רבנו עד"ן לראובן עתה שאתה יודע מי אתה, הרהר ושקול בדבר אל תחפז ראה מה יורה לך לבך אם לחזור לאמך יולדתך או להישאר עם האמא שגידלה אותך. קם ויצא לדרכו תיכף ללא שהיות ולאחה"ש [לאחר השבת] לאחצ"ה [לאחר צאת הכוכבים] חזר עם צרור חפציו הטבלוהו במקווה החליפו שמלותיו לבגדי יהודי חבש כיפה וציצית והעצו"ש [והעיר צהלה ושמחה] ולפי שהיה חשש פק"נ [פיקוח נפש] ע"ז [על זה] שחזר לדת יהודית, יצאו ראובן ואמו בשיירה עם רבנו לעבר טנג'יר ועלו עמו לארץ ישראל, ונל"ח [ונודה לשם חסדו] .חמין 3

הסיפור הרביעי

מקום התרחשותו של הסיפור הרביעי הוא בפולין ומהווה חלק מקורפוס הסיפורים החסידיים שעברו מפה לאוזן. אף סיפור זה עוסק באותן תימות: צדיק, תמימות, אמונה, שבת וחמין.

 

"בעיר אָפְט, היה יהודי כורך ספרים, קראו לו ר' שבתאי. לר' שבתאי לא היו ילדים והיה קבצן גדול מאוד. ביום שישי אחד לא היה לו מה לאכול, קם ללכת לבית הכנסת, אמרה לו אשתו: "אין לנו בבית שום דבר!" ענה לה: "השם יעזור" והלך לביה"כ. ישב שם כל היום, כשהלכו האנשים נשאר שם, הרי אין לו שום דבר. קם למחרת לאחר תפילת שחרית והלך לביתו, לתימהונו ראה אור בבית, יין , מפה, חלות וחמין והכל מוכן, ברכו ואכלו ורקדו ביחד. הריקוד הגיע לשמים, ומשם הגיע לבעש"ט. הבעש"ט ישב במז'ובוב, קם ונסע לאפט, הגיע לשם ושאל: "איפה גר ר' שבתאי כורך הספרים?" התפלאו, מה לבעש"ט ולקבצן הזה? בסוף הראו לו היכן הוא גר. הגיע אליהם הבעש"ט, אמרה לו האישה: "רבי, רבי, אין לנו ילדים." ענה לה, "יוולד לכם בן שיאיר את כל העולם" ואמנם כך היה ונולד להם בן שלימים היה המגיד מקוזניץ..

החמין מבושל בצורה שונה מהבישול הקונבנציונאלי שמשכו קצר, ותכליתו לרכך, לחטא ולחמם את המזון ולעתים להשביח את טעמו תוך שמירה על ערכו התזונתי. הרציונאל של בישול החמין בבישול ממושך שאורך כשש עשרה שעות, אינו נגזר מסיבות קולינאריות, אלא מסיבות דתיות. מסיבה זו הפך החמין לתבשיל מיוחד בקרב היהודים ולמייחד את היהודים בעיני הלא היהודים. לא פלא שבשני סיפורי יראים  הללו, החמין הוא הוא המחולל את התערבות הבורא. החמין זוכה למעמד אקסקלוסיבי משום שהוא ביטוי למעין "מתכון אלוקי". כי ללא האיסור לבער אש ביום השבת לא היה נוצר החמין ולא הצורך בטכניקת הבישול הזו. האקסקלוסיביות של החמין, הן בטכניקת הבישול שלו, והן בטעמו הייחודי בגלל בישולו הממושך, והן בזיהוי שלו עם ה"שבת" הופכת אותו בסיפורת העממית למעין מִנְשָׂא לסיפורי נסים, ולסיפורים על צדיקים ובעלי נסים. החמין במושגיו של קלוד לוי שטראוס, כמו הדבש חורג מהתבנית הזוגית של נא ומבושל, כי הוא לא נא ולא מבושל במושגים המקובלים.

בחמין נכרכו משמעויות דתיות נוספות. בהלכה החמין הפך לסמלו המובהק של עונג שבת, ועם המצווה לענג את השבת. "יש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה" וכן, "איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת–הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת–הרי זה עונג שבת" התליית מצוות עונג שבת בחמין דווקא, מעלה אותו בסיפורת האגדתית לדרגה ש"בלתו אי אפשר" ששבת בלעדיו אינה שבת. ולפיכך כאשר החמין חסר, "טבעי" שבעלי האגדה יזמנו בעלי נסים כמו הבעש"ט ור' עמרם בן דיוואן לערב את השמיים לעשות תיקון בעה"ז.   

הרובד השלישי הוא הפן התיאולוגי – השכלתני. הן הסיפור על דונה שרה ביבאס והן זה על אמו העתידית של המגיד מקוזניץ מבטאים אמירה שתכליתה לחזק את האמונה בלבבות ואת לבבו של השומע העממי בפרט. היהדות מניחה שיש משגיח, השגחה, ושכר ועונש. בפועל לשלושת העיקרים התיאולוגיים הללו אין תמיד אישור במציאות. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עולמו לא עמדה בקנה אחד עם מציאות הפרוזאית שידעו היהודים, שהייתה רצף של רדיפות, פרעות, מגפות, גירושים, עוני דלות ורעב. שני הסיפורים מציגים מצב של עוול ואי צדק וקוראים תיגר על האמונה בשכר ועונש. אישה ערירית שבהמשך אנו למדים שהיא צדקת המנקה את בית הכנסת בהתנדבות מידי יום ביומו, למרות זקנתה, נופלת קורבן לגזלן שגונב את החמין שלה דווקא, איזה השגחה יש כאן? איזה שכר יש כאן? זו מציאות עגומה הקוראת תיגר על צדקת ה'. בסיפור השני הוריו העתידיים של המגיד מקוזניץ, עניים עד כדי כך, שאביו אינו טורח להכין את השבת. הערת האם "כי אין לנו כלום" מחזקת את תכליתו הנרטיבית של המספר, הוא מבקש להראות שהאיש עני עד כדי כך, שאין לו מאומה מלבד אמונה בשי"ת, חוסר מוחלט בחומר, כנגד מלאות באמונה בה', לרגע הוא אינו מפקפק בהתערבות האלוקית לטובתו. הוא אומר "השם יעזור" והולך לבי"הכ. בין השורות אנו הקוראים- שואלים את עצמנו "איך אדם תמים ושלם כל כך באמונתו, יכול לרעוב כך ביום שבת? איך האל יכול להרשות לעוול כזה להתרחש בעולמו?" ויש שישאל בצורה בוטה יותר "אם ה' זן ומפרנס לכל, אז למה הוא מרעיב את האיש העני הזה? איזה מן אל הוא זה, המתעלל כך בעניים תמימים כאלה? איזה מן אל הוא זה המתעלל כך באדם שכולו מלא באמונה? ושאמונתו כה שלמה?" העדר החמין הוא עילה לכעס אבל הוא גם האנקול שעליו תולה המספר את הנחמה בסופו של דבר. שני סיפורי הנסים  האלה באים לתת מענה לספקות הללו, ולחזק את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש. 

הרובד הרביעי הוא הרובד הפסיכולוגי והאמוציונאלי. שני הסיפורים משקפים רובד נוסף בשיח האגדתי. שני הסיפורים נותנים תימוכין לאידיאולוגיה "החסידית" הטוענת שהאמונה התמימה אינה נופלת מאוריינות ולמדנות ואולי אף עולה עליהן. השיח האגדתי מניח שאלוהים נגיש לכולם, ומכוחה של אמונה בלבד אפשר להרעיד את השמיים. סיפורי הנסים נוצרים ומסופרים לא רק כדי להוכיח שיש משגיח, השגחה ושכר ועונש, אלא כדי להשרות באנשים הפשוטים בעלי המלאכה, לבושי הסחבות, היחפנים והדלפונים, אלה שהלמדנות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – נחמה. המספר מבקש לשכנע את קהל שומעיו, שהנס אפשרי והוא יכול להתרחש לכל יהודי, גם לאנשים נדחים כמותם, וגם להם ממש, באופן אישי. עבור אנשים שאינם זוכים לאכול חמין כל שבת, הפיכת החמין למעין אנקול שעליו תולים את הנס ומייצגים באמצעותו את הישועה והנחמה, זהו שיח מובן, כי בחווייתם האישית, בוודאי נזקקו לנס ממין זה בעבר ואולי יזדקקו לו בעתיד, ליהודי המיוסר והמאמין, שרעב לא אחת בחייו ביום השבת, וחייו מטלטלים בין רעב ורעב, אובדן והצלה, הופעתו הפלאית של החמין הוא נס שקל להזדהות אתו, ולזכות באמצעותו בנחמה. מיקוד הסיפור במזון  ובתחושת הרעב מעצים את הכעס אך בה עת את הנחמה. מתן המענה לרעב הפיזי באמצעות נס החמין, משרת את המספר כדי להעניק לשומע את התקווה שבשמיים משגיחים גם ברעב האישי שלו וברעב של  כל איש ואיש. מצד אחד, זו מעין "הוכחה" לקיומה של השגחה פרטית [האל משגיח בקיבה של כל אחד ואחד.] מצד שני יש בסיפור נחמה  גדולה, שממנה משתמע שאם תתאמץ ותעלה בסולם האמונה ותגיע לרמת צדיקותה של דונה שרה ביבאס או הורי המגיד מקוזניץ, גם לך באופן אישי ייקרה נס. מחד גיסא ההבדלים הגסטרונומיים בין התפוצות היהודיות מובנים מאליהם, משום שתרבות המזון והבישול היא תלויית מקום ואקלים. מאידך גיסא סוגי מזון שונים כגון: מצות וחמין היו משותפים לכלל היהודים לפזורותיהם למרות ההבדלים בדרך הכנתם. הביטוי המובהק ביותר להתקבלותו של החמין מתאשרת בתפקידו הסמלי בסיפורת הצדיקית והחסידית. החמין מהווה מוטיב המעניק למספר בסיפורת היהודית לגיטימציה להתנגחות עם האל ומצד שני אמצעי נרטיבי יעיל להעניק לשומע נחמה. חלחולו של החמין למערכי הביטוי האומנותיים של היהודים בסיפורת העממית בתפוצות השונות, מבטא את השלב שבו החמין נתפס על ידי היהודים עצמם לא רק כְּתַו המייחד אותם מאחרים, וכרכיב חיוני במזונם באורח חייהם הדתי ובזהותם העצמית אלא כמרכיב אינהרנטי של היהודיות. האל בכבודו ובעצמו נִסְעַר מכך שהחמין אינו עולה על שולחן השבת של הצדיקות דונה שרה ביבאס ואמו של המגיד מקוזניץ. בגלל מטעניו הכמו "אלוקיים" הופך החמין לסמלו של הטוב האלוקי המזמין את התערבותו הפלאית בתיווכם של ר' עמרם בן דיוואן והבעש"ט. החמין מהווה כבר בתקופת המשנה תו היכר של יהודים בעיני לא יהודים, תו זיהוי של יהודים בעיני עצמם, מוטיב בסיפורי נסים, המתפקד כסיבה  להתערבות פלאית ולעשיית צדק מצד האל. החמין ביחס לשבת כמו השמן ביחס לחנוכה, הפך לחלק בלתי נפרד מ"סט הנסים" של המיתולוגיה היהודית.             

הערת מחבר המאמר : הבחנה זו מקבלת מובנות יתר על רקע  הניתוק של היהודי החילוני מהמטבח היהודי ההיסטורי. מנהגי האוכל  של הישראלי החילוני משקפים הפרדות מבסיס החוויה הקולינארית, שהגדירה את הזהות התרבותית היהודית מדורי דורות. אי אכילת חמין בשבת או מצה בפסח, במשפחות חילוניות מבחינה זו, מסמלת הפרדות לא רק מהדת על מכלול מצוותיה אלא גם מהיהודיות כהוויה בעלת מימדים חווייתיים, קולינאריים, מיתולוגיים  ותרבותיים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 137 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר