זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל...הרצאה

בימי גלות יאטה באירופה, הונהגה המפלגה בידי טרויקה שהורכבה מעבדסלם בורקייה, עבדאללה לעיישי ואדמון אלמליח. אחרי שהאחרון חזר מסיור בפולין בשנת 1958, מתח ביקורת חריפה על ברית המועצות, וסירב עם שובו למרוקו לבצע "ביקורת עצמית" למרות שהוצע לו להחליף את יאטה בהעדרו. כיוון שלא הסכים עם עמדותיהם המדיניות של שני שותפיו להנהגה בעניין הגוש הסובייטי גורש מן המפלגה ופרש ללא הצהרות מפעילות פוליטית. אלמליח עסק בהוראת הספרות ונעשה לסופר פורה בגיל 63. מתוך 6000 חברי מפלגה בשנת 1948, כ500- היו יהודים ו2500- אירופים. ידיעות אחדות שהגיעו לישראל בשנת 1951 מלמדים על מידת השפעת המפלגה הקומוניסטית על תנועות נוער ישראליות בהן תנועת "דרור" בעיר פס אליה הצטרפו גם לא יהודים. כתב עיתון "הדרור" ציין בדאגה: "למפעל השליחות הישראלית בקהילות מרוקו נשקפת סכנה חמורה ביותר, משנתגלתה פעילות קומוניסטית בסניפי תנועת דרור־מפ"ם. עסקני דרור בפס, למשל, הם חברי התנועה הקומוניסטית, בהם קומוניסטים לא יהודים […] לפני כמה שבועות נערכה הרצאה כאן על הבדלי השקפות בין מפא"י למפ"ם. המרצה היה ערבי מתושבי פס, חבר המפלגה הקומוניסטית. מעשה זה הסעיר את כל הקהילות היהודיות עד שהרבנות ראתה צורך להתערב בדבר".

עם פרישת אלמליח, הדמות הבולטת בחבורת היהודים הקומוניסטים היה ללא ספק אברהם צרפתי. צרפתי שינה את שמו מ"אנדרה" ל"אברהם" כדי שצלילו יתקרב יותר לגרסה הערבית של השם והיה בין הבודדים שהשתמש כבר אז במונח "ערבי־יהודי" כדי להגדיר את עצמו. הוא נולד בקזבלנקה בשנת 1926, למד בבית־הספר התיכון על שם ליוטה בעיר ואחרי בחינות הבגרות עבד בנמל עם חיילים אמריקאים. אחרי פרסום "המנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית המרוקנית בפברואר 1944, הצטרף בגיל שמונה עשרה ל"תנועת הנוער הקומוניסטי". שנה לאחר מכן, בספטמבר 1945, התקבל כחבר במפלגה, נסע ללמוד בפריס בבית־הספר למכרות ובשנת 1949 חזר למרוקו כמהנדס. אחרי חודשי עבודה אחדים כמנהל היחידה לחיפוש מכרות באטלס העליון, התפטר מתפקידו ובגיל 23 חזר לקזבלנקה, פעל בעיקר באיגודים המקצועיים והקדיש את עצמו למאבק למען עצמאות מרוקו. שלטונות החסות אסרו אותו בשנת 1950 למשך חודשיים ובראשית דצמבר 1952 שוב נאסר בגלל פעילותו הפוליטית והוגלה עם אחותו אבלין לכפר במחוז קנטל שבמרכז צרפת, אליו הצטרפה גם משפחתו. עם שובו אחרי העצמאות התמנה למהנדס ראשי ברשות הלאומית למכרות במשרד האוצר בתקופת כהונת השר עבדרחים בועביד ובשנת 1959 מונה למנהל הרשות למכרות ולגאולוגיה, למורת רוחו של מזכ"ל המפלגה עלי יאטה, שלא רצה, עם עלל אלפסי יחד, לחזק את חבר ממשלתו בועביד. שנה לאחר מכן, ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של הרשות הלאומית לפוספטים. הרשות נעשתה לחברה הכלכלית החשובה ביותר במדינה כאשר קיבל מוחמד לע'זאוי את ניהולה, אחרי הדחתו מראשות שירותי הביטחון. בשנת 1960 מינה השר בועביד את אברהם צרפתי כנציג יחיד בוועידה מחוזית שהתכנסה בטנג'יר מטעם האו"ם בתחום הכלכלי־חברתי, מינוי שעורר מחאות. בגלל אהדתו למפלגה החדשה של מהדי בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים", נאלץ צרפתי לבצע "ביקורת עצמית" לפני עלי יאטה כדי שוב להיקלט במפלגה. בשנת 1962 התחיל ללמד בבית־הספר למהנדסים במוחמדיה.

בד־בבד עם קידומו המקצועי, המשיך צרפתי בפעילות פוליטית ונעצר לראשונה במדינה העצמאית בדצמבר 1962. אחרי מהומות הרעב של ה23- במרס 1965 בעיר קזבלנקה, נעצרו צעירים יהודים אף שמזמן לא פעלו במפלגה הקומוניסטית. מנהיג המפלגה נאלץ לעזוב את מרוקו. צרפתי שוב נעצר לתשעה ימים ועונה עם חבריו סם בן הרוש, ג'ו לוי וסימון לוי. האחרון סבל עינויים קשים והוטס לצרפת לטיפול רפואי. באותה שנה התחיל גם ללמד בפקולטה לכלכלה ברבט. משנת 1966 צרפתי והמשורר עבדלטיף לעבי, שהיו עדיין חברים ב"מפלגת החופש והסוציאליזם", שמה החדש של המפלגה, נקטו בעמדות שלא תאמו את מדיניותה הפרו־הסובייטית וממלחמת ששת הימים דגלו בגישות פרו־פלסטיניות.בפעולותיה למען ההשתלבות בלאומיות המרוקנית הצליחה הקבוצה לסחוב אליה בעלי מקצועות חופשיים שנטלו חלק בהצהרותיה הפוליטיות. לדברי הפעיל הקומוניסטי ג'ו בן־דלכ, אחרי העצמאות האמינו רבים באמונה שלמה במרוקניזציה ושאפו למצב שכולם יהיו שווים במדינה מתקדמת, עד שפרצה מלחמת ששת הימים שחידדה את הסולידריות הכל־ערבית וערערה את האמון בתהליך ההשתלבות. בין פעיליה הראשונים של המפלגה אפשר למצוא נוסף לאלמליח גם את החוקרים אלבר וג'רמן עיאש, ג'ו לוי יליד פס, פקיד בכיר במשרדי ממשלה ברבט, ד"ר יוסף בן־דלכ, האדריכל אלי אזגורי, ד"ר ז'אק חסון מפס, המהנדס סם בן־הרוש, עורכי־הדין לאון אלמעלם, רלף בן־הרוש־מאודי ורוג'ה כהן, המרצה לספרדית סימון לוי, המורה לערבית יליד סוריה עבדו סיטון, המורה בכי"ח יליד תורכיה דניאל חג'ג' ואשתו ליסט הלוי, ג'ו איפרגן, תואתי, יעקב מלול מנהל בית־ספר אורט בקזבלנקה, הזוג בנאייר, רלף סממה, ציון אסידון ועוד. מראשית שנות השבעים נטשו יהודים רבים את המפלגה, חוץ מתאים אחדים במכנס ופס, ובהנהגה נשארו רק סימון לוי ורלף בן־הרוש. מי שנשארו נאמנים ללא פשרה ללאומיות המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי הקימו ביזמת אברהם צרפתי את שלושת ארגוני השמאל החדש שכונו "ג'בהה" – החזית, וכללו את תנועת "אילה לאמם" (קדימה), "תנועת ה23- במרס" ותנועת "לשרת את העם".מעצר צרפתי במשך 17 שנה העסיק לא מעט את ראשי הקהילה שמצד אחד רצו להגיש סיוע הומניטרי לאסיר היהודי ומצד שני חששו מתגובת הארמון.

מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת אל-איסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בהבנה היהודית-מוסלמית. גם פעילות אל-וויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית. באותם ימים, גילויים אנטי יהודיים רבים שפורסמו בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה.

שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה ושכבתה האינטלקטואלית. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקאית, כולם יחד ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. בחודש מרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה במסגרת "הסכם הפשרה" ובסוף נובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי חלק גדול מן הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.

ברצונו לבסס את שלטונו מפני השתלטות אפשרית של השמאל, המלך חסן השני יזם שינויים בחוקת המדינה לפיה המשטר במרוקו הוגדר כמלוכה תחוקתית עם אספה נבחרת מכוננת, דמוקרטית וחברתית אך עם זה, המלוכה שואבת את סמכותה "מכוח האל", עם זכות ירושה. לפי החוקה, המלך הוא "אמיר המאמינים" – הסמכות הרוחנית והדתית העליונה. הבחינו ראשי הציבור היהודי בסעיף 9 בחוקה המבטיח לכל האזרחים את "חופש התנועה ואת הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". החוקה הבטיחה את חופש הבעת הדעה בכל דרך שהיא, את חופש ההתכנסות וההתאגדות ואת הזכות להצטרף לכל איגוד מקצועי או פוליטי. הסעיף הדגיש שאין לסייג את ביצוע חירויות אלה על־פי חוק. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה תחוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף 5 קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לנושא חופש התנועה לא מצאו בסעיף 9 את הזכות לצאת ממרוקו או להגר ממנה, אלא רק "הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". מצד שני, פעילי השמאל היהודיים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה המגדיר את האיסלם כדת מדינה. באחד בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, בהם מאיר טולדנו, מרק סבח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת שהם פונים בו ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". השמונה כונו על־ידי דוד עמר "חבורה קטנה של טועים ממורמרים", ממומנים על־ידי המפלגה הקומוניסטית הפוסלים את מועצת הקהילות כגוף מייצג. מקס לב התכחש כעבור זמן לחתימתו וטען שמעולם לא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.

מלחמת ששת הימים שפרצה ב5- ביוני 1967 סימנה ללא ספק את כישלונו של הזרם הרעיוני שהאמין בשכנוע רעיוני רב באפשרות התערותם של היהודים בחברה המרוקנית החדשה. למרבה ההפתעה, הסיבה לכישלון זה לא נבעה מגורם מרוקני פנימי, לא מיחסה של האוכלוסייה המוסלמית ליהודי המקום ולא מגורם פולטי הקשור לארמון או למפלגות המקומיות אלא מגורם חיצוני הקשור לסכסוך הישראלי ערבי במזרח. גם בעבר, אם נרשמה אווירה עויינת ליהודים היה זה עקב מלחמת סואץ וסיני ובעת ביקורו של מנהיג בפן-ערביות המצרי בועידת קזבלנקה בינואר 1961. סגירת מיצרי טירן על־ידי גמל עבדנאצר וריכוז כוחות צבאיים בסיני, הביאו להתעוררות עממית כל־ערבית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. עם פרוץ הקרבות חשו יהודים נושאי משרות בכירות במנהל שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד, עד עבור זעם. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב כיוון שהבינו שהיהודים עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'ל, רובר אסרף, אנדרה למי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי מציין שבאותם ימים קיבל פתק אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". מאותה תקופה מציין לוי השנאה לישראל עברה גם לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועות הנוער הדז', קלוד סולטאן ארגן ספונטנית תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך בא להודיע לסולטאן שאין ליהודים ממה לחשוש ושאף שכוחות הצבא אינם נראים בשטח הם לקחו את העניינים לידיהם ושומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי יהודית בגלל השפלת המוסלמים במלחמה וראו בכל יהודי אויב בגלל אהדתו לישראל. ב11- ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה18- וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה26- במכנס כשהיו בתוך בית קפה על־ידי שוטר שיכור מתוסכל מניצחונות הישראלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר