מנהגי יום הכיפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

הסעודה המפסקת

הסעודה המפסקת נערכת מבעוד יום כשהשמש עוד זורחת. שקט מופתי שורר בשעת הסעודה ויש הנוהגים לאכול עופות צלויים בסעודה המפסקת  משום שהוא מנהג ותיקין, אך נזהרו שלא לאכול דגים. יש שנהגו לטבול את פרוסת לחם ״המוציא״ בדבש או בסוכר כמו ראש־השנה.

אל־בראנייא

תבשיל מיוחד בסעודה המפסקת נהוג בכל קהילות המגרב, והוא אכילת ״אל בראנייא״. הכנתה היא: לוקחים חצילים, מקלפים אותם וחותכים אותם לפלחים דקים, מסדרים אותם על מגש ומניחים אותו בשמש לשעה־שתיים עד שהפלחים מתייבשים, אחר־כך מטגנים במחבת גדול, אחרי הטיגון מעבירים אותם לתוך סיר, מוסיפים להם בשר, שמן ומעט סוכר ומבשלים את הכל. זהו מאכל מאוד טעים. בהעדר בשר מבשלים אותם עם העוף.

ברכת הבנים

אחר הסעודה המפסקת, יורדת אוירה של קדושה ואופפת את הבית ואת כל הסביבה, רוב האנשים לובשים לבן, לסמל את ההיטהרות וההתקדשות. האב מברך את הבנים לפני שיוצאים לבית־הכנסת, שאז כבר חלה קדושת היום ושערי רחמים פתוחים. הוא מניח את ידיו על ראשי הבנים העומדים מולו בראש רכון, ומברך את כל אחד בברכת כוהנים ופותח: ״ישמך אלהים כאפרים וכמנשה: יברכך ה׳ וישמרך! יאר ה׳ פניו אליך ויחנך! ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום!.

האם מצידה מברכת אף היא את בנותיה בשפה היהודית המדוברת והאב מתערב ומשלים את הברכה לכל בת: ״ישמך אלהים כשרה ורבקה וכרחל ולאה״, אשר בנו את בית ישראל תזכו גם אתן להקים בית יהודי טוב וכשר, אמן.

הדלקת נרות בבית

אחרי הסעודה המפסקת, כל עקרת בית מדליקה את ה״קנדיל״ שבביתה לאחר ששמה בה שמן זית ופתילות, זאת בנוסף לנרות או כוס שמן ששולחת לבית־הכנסת על־מנת להדליק בו את הכוסות התלויות בתקרת הבית.

על מנהג הדלקת הנרות אומרת המשנה: ״מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום־הכפורים מדליקים, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקים (פסח׳ פ, ד, ד) מכאן אנו למדים שבזמן עריכת המשנה לא היה בארץ־ישראל מנהג אחיד לגבי הדלקת הנר בבית בליל יום־הכיפורים.

נר השעווה של יום הציפורים

מיד עם שקיעת החמה נוהרים האנשים בהמוניהם לבתי־הכנסת המלאים בערב זה מפה אל פה. בליל כיפור נוהגים להתעטף בטלית מבעוד יום, כל המתפללים לובשים בגדי לבן, גם בית־הכנסת לובש צורה חדשה, כוסות הזכוכית מבריקות ותלויות בשרשראות בתקרת הבית, לפעמים הייתה קשורה לשרשרת גם ביצה ענקית של בת היענה וזה הוסיף אור והוד למקום, כן נהגו להביא נרות שעווה ולהניחם בכל פינה של בית־הכנסת. נרות אלה הפיצו ריחות נעימים של שעווה טהורה ^– ומי היה זוכה להביא לבית־הכנסת נרות השעווה אם לא המיוחסים.

הערת המחבר : הייתה כעין שררה, כלומר רק משפחות מיוחסות וידועות בעיר שנהגו מקדמת דנא להביא את נר השעווה לבית־הכנסת בערב יום הכיפורים. הם שמרו על מנהג זה, על דרך ״באורים כבדו את ה׳ ״. הנשאר מהנר הזה שמרו אותו להבדלה והחזיק שנה שלמה עד ערב כיפור הבא.

כל משפחה מיוחסת ומכובדת הביאה נר כזה אשר אורכו היה למעלה ממטר, הנר הזה החזיק למעלה מעשרים וארבע שעות, כשנסתימו התפילות אחרי תפילת ערבית, כל אחד מבעלי הנרות נטל את נרו וברך בו את ברכת הלבנה כשהוא מחזיק אותו בידיו.

נר שעווה זה שימש לבעליו במשך כל השנה להבדלה של ליל מוצאי שבת ונגמר בדיוק בשבוע שלפני יום הכיפורים הבא. לילדים, הייתה זאת הזדמנות טובה לפתח משחק חדש בדונג השעווה. כל טיפות הדונג שנטפו מהנרות ביום כיפור, נחטפו על־ידי הילדים ואחר כיפור התפתח ״מסחר השעווה״, מסחר די עירני בין ילדי בית הספר, הלוא הוא ה״חדר״.          

הערת המחבר :   יש אמונה מושרשת האומרת כי אדם אשר נרו כבה ביום הכיפורים, לא יוציא שנתו ואמונה זו מתבססת על דברי רב אמי במסכת כריתות, ה, ע״ב (בארמית) ״זה שברצונו לדעת אם יוציא שנתו, יביא נר בעשרת הימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויתלה בביתו, מקום שאין שם רוח נושבת, אם שלהבתו נמשכת ועולה למעלה, ידע שיוציא שנתו, לכן שמו תמיד לב שהנר יונח במקום בטוח, כלומר בפינות בית־הכנסת ולא על־ידי חלונות