עקיבא אזולאי – איש ירושלים
בחג החנוכה, בדצמבר 1917, כבשו הבריטים את ירושלים, ובאוקטובר 1918 שוחררה כל ארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה נסתיימה, ומפקדי המחנות פקדו לארוז את כל החפצים. מיסטר הורבלום נכנס לבית הכנסת והודיע שהמלחמה הסתיימה, וכל אחד מהמהגרים רשאי לעזוב את אלכסנדרייה ולנסוע לאן שיחפוץ.
לגבינו, הקהילה היהודית באלכסנדרייה, הסתיים השלטון התורכי, וארץ ישראל נמצאת תחת שלטון אנגלי.
הסבא מקיים שבועתו
היה עלינו, על משפחתי ומשפחת רבי דוד אזולאי, לקיים שבועת הסבא, לחונן עפרה של ארץ ישראל, לאחר ארבע וחצי שנות גלות. כל נפש קיבלה 5 לירות סטרלינג. ארזנו החפצים ויצאנו ברכבת מאלכסנדרייה לקנטרה, היכן שנמצאת תחנת הרכבת היום. ברכבת זו לא היו כיסאות, וכל הנוסעים נסעו בעמידה, מלבד משפחת אזולאי, שנמצא לה מקום ישיבה. הנסיעה ארכה כיומיים. מלאי התלהבות התקרבנו לירושלים, כששירה בוקעת מגרונותינו ״שאו ציונה נס ודגל״. ופתאום, נעצרה הרכבת, האנשים קפצו מהחלונות, והשירה הפכה ליללה. מיהרו להוריד מהרכבת את רבי אזולאי. הייתה תאונה, ואינני זוכר בדיוק מה גרם לה. ברדתנו, מצאנו עצמנו מוקפים באנשים, אשר חילקו לנו עוגות וחלב, העלו אותנו למכוניות משא והסיעו אותנו לשכונת הבוכרים בבית חסידוף, בירושלים. משפחתי הלכה לחפש מקום מגורים בעיר העתיקה, ומצאנו לנו חדר על יד ״שריה אל עתיקה" (בית הממשל העתיק). בחזרה לבית חסידוף, כאשר התקרבנו לביתו של רבי דוד אזולאי, נשמעו צעקות נוראות. נאמר לנו, שציון, האח של עקיבא, נהרג מפצצה, אשר הטמינו הטורקים. הפצצה נמצאה על ידי ילדים, והם שיחקו בה. המחזה היה נורא, ציון נפצע בדרכו לבית המדרש. כשהוא פצוע רץ הביתה, נפל לזרועות אמו ונפטר.
הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת אל־סור, על יד הכפר עזרייה. לרב דוד היה קשה להשלים עם מות בנו, שהיה רך בשנים וגדול בתורה, והיה מיועד להיות רב ולהמשיך בדרכי אביו. בעקבות מותו של ציון, ירדה משפחת דוד אזולאי לגור אתנו, בעיר העתיקה.
בשל היותו רב ונכבד עדה קיבל הרב אזולאי מקום מגורים בבית הכולל, בקומה השנייה, וכן תמיכה מקופת "תפארת ישראל״, על כך שהיה מלמד את הילדים.
כל עדה בנפרד
בעיר העתיקה היו הבדלים עדתיים בין האשכנזים, הספרדים והמוגרבים. ההבדל הבולט היה בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נקראו בפי האשכנזים "פרנקים״. נישואין מעורבים בין עדות לא היו, ובעיקר לא בין ספרדים לנטורי־קרתא. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. האשכנזים לא קנו דברי מזון ובשר מהספרדים בשל ספקות הכשרות. המוגרבים, "המערביים״, בחרו לגור ברחוב המוגרבים, עם הערבים המוגרבים, בשל זהות המנהגים והתרבות. חאג׳ אמין אליחוסיני דאג להביא מרוקנים מוסלמים לגור במדרגות היורדות לכותל המערבי, ברחוב חברון, בשריה־אל־עתיקה, בחמם־אל־עין, בשער שכם ובמספר בתים על יד הכותל. מהם היו: קצבים, סנדלרים, מוכרי דגים, חלפנים וסוחרי ביצים. בתי הכנסת היו גם הם בנפרד לכל עדה: "רבי אלעזר״, "תלמוד בית הכולל״, השייך למוגרבים ברחוב חברון, כולל שבו שני בתי כנסת, עליון ותחתון, ישיבה ומקווה, וכן חלק ניכר מהר הזיתים, היו רכוש ״העדה המערבית". לספרדים יוצאי טורקיה וספרד ודוברי הלדינו היה שייך בית הכנסת ברחוב היהודים, ״יוחנן בן זכאי״. לאשכנזים – בית הכנסת "הרב יהודה אלחסיד״, הנקרא "החורבה", ישיבת ״עץ החיים״, ישיבת "חיי עולם" ברחוב חברון, בית הכנסת "ניסן בקי׳ ברחוב הקראים ושטח גדול ומוכר של בתים: בתי ספר ובתי כנסת, הנקראים "בתי מחסה". עלי לציין שבית הכנסת הנקרא ״החורבה" שימש מקום קליטה בשל היותו גדול, ולשם ברחנו בכל המאורעות.
המקומות חאן־אל־זיית, באב־אל־חוטא, באב־אל־זהרי ובאב־אל־סינסלה היו בידי הערבים. רוב הבתים שגרו בהם יהודים נשכרו מערבים. יש לציין, שהעדה הספרדית קבעה את המדיניות בעדות השונות בעיר העתיקה בזכות השפה ואורח החיים, הדומים לתורכים השליטים. לאחר שנה של מגורים בשריה־אל־עתיקה (בית הממשל העתיק) עברה משפחתי לגור ליד בית הכולל, למבנה ערבי, בשכנות עם משפחת דוד קודש.