מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

חג הסוכותסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)

הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.

חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.

חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.

חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:

״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:

ב־סוכות תשבו שבעת ימים.

כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)

חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.

ההכנות לסוכה

זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים  שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.

הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).

קישוט הלולבים

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),

ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.

במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.

מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.

אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.

מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת  (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן  Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה.

תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.

גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.

למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.

אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר