מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

הקמת הסוכה

למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כל דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.

ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.

הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳

קישוט הסוכה

את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא –  האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא –  וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה

הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.

זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.

מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל  וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא

פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.

אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.

שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:

״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.

׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:

״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״

כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.

הערת המחבר :  ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.