הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……

שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16

מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."

סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.

אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:

אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.

ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.

אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.

גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.

הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.

נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?

המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.

האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.

מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.

בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.