אסתר עטר-בוטבול רשמים מואזן 1952-1953

ברית 30 - כל ישראל חברים

אסתר עטר-בוטבול

רשמים מואזן 1952-1953

הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את"בית הספר הישראלי המזרחי"- Ecole E.N.I.O.) normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי"ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.

המנהל – מר ח. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.

מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (אי – בי) של מר ברששת והגב' סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גבי לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי. סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!

באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.

בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב-5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים. הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה.

היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה. ברית וכו', נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן איַיוּן, בִטָן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוטבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית- המאפה; עסקים קטנים; סַפָּרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח", פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקה על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר "הדָפִינַה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו ב-2 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד"כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבקה). הייתי סובלת אחר-כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפאס כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א' בבוקר, הייתי נוסעת לעיר"פורט-ליוטיי(היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח"כ, פנו לחברתי ואמרו לה: "וסקון הדי?" (ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם.

באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה(הגרלה). גב' פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה, בהגרלה, חזר אליה אותו הדג. כמה צחקנו! בעיר היה בית – קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת איפה שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את "חדשות השבוע". אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן.

המשך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר