מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס-סקירה על מרוקו

מאז ומקדם

ב־1964 הכריז הנשיא גמאל עבד אל־נאצר בראיון שמצרים עודה שומרת אמונים לאידיאל הישן של הנאצים: ״אהדתנו היתה נתונה לגרמנים״. נאצר נתן דוגמה לנאמנות ההיא: ״יושב־ראש הפרלאמנט שלנו, למשל, אנואר סאדאת, נאסר בגלל אהדתו לגרמנים״. מצרים הוצפה פירסומים אנטי־יהודיים – לרבות ה״פרטיכלים״ המשוקצים – ורבים מהם הופצו עליידי ממשלת מצרים. כשהחלה מלחמת־ששת־ הימים נאסרו יהודים והוחזקו במחנות־ריכוז, שם הוכו והולקו, ימים על ימים לא קיבלו מים, ואולצו להשמיע במקהלה סיסמות אנטי־ישראליות. עד לשנת 1970 נסו גם היהודים האלה מן הארץ. ״במצרים״, כדברי הקצין שהיה ממונה על אחד ממחנות־המעצר, ״…לא היה מקום ליהודים…״

מארוקו

מן המגרב, הוא צפונה של אפריקה, נהרו למעלה מ־300,000 יהודים לישראל מאז 1948. כמעט 250,000 מהם הגיעו ממארוקו של ימינו, שבה ישבו יהודים מאז גלות בבל. ההיסטוריה של היהודים תחת השלטון הערבי בצפון אפריקה רוגשת והפכפכת. היו תקופות שבהן חיו בגליל אחד, ככופרים על־פי אמנת־עומר, בתנאים מתקבלים על הדעת תחת שלטונו של כליף ערבי סובלני יותר, ואילו בגליל אחר היו יורדים לחייהם או טובחים בהם.

כמעט מראשית הכיבוש הערבי במאה השביעית נאלצו היהודים לחיות בנפרד ־במארוקו קראו לגיטו מלאח ואילו בתוניסיה נקרא האזור היהודי חארה,. היו ״שבטים יהודיים״ שמ״טעמי נוחות״ חיו בנפרד, בכמה תקופות שקדמו לאסלאם, אלא שעכשיו היו השכונות היהודיות גזירה מטעם כובשיה הערבים של אפריקה הצפונית, על טיפוס האסלאם ״המוגרבי המיוחד״ שלהם – ה״מד׳הב המלכי, אסכולה שיחסה ללא מוסלמים בלתי־סובלני ביותר״ שהנהיג את ״הטדריקות, מסדרי אחוה מיסטיים בראשותם של קנאי־דת״.

הואיל ורוב בני המיעוט הנוצרי נסו על נפשם – אלה מהם שלא נשחטו או שלא התאסלמו עד למאה השתיםיעשרה – החמירו והלכו הגזירות על היהודי. יהודים ילידי הארץ היו הציבור הד׳ימ״י היחיד שלא נטה להמרת דת גם לא יכול היה להישען, בדומה לנוצרים, על הגנת אחיו באירופה. אף־על־פי שבמאה האחת־ עשרה תוקן חוק הד׳ימה והתיר ליהודי לשאת משרה – שסמכותו מצטמצמת בקבלת פקודות ולא בנתינתן – הרי היהודי היחיד שהגיע לגדולה של ממש במאה השלוש עשרה נרצח עם בני משפחתו משעה שעורר עליו את קנאתם של יריביו המוסלמים.

אף שבדרך־כלל היו היהודים שרויים במצוקה ובדחקות, היו בהם אחדים שהצליחו לצבור עושר. אולם רוב היהודים מנודים היו, ולא די ששבעו בוז על־פי המסורת של דיני הד׳ימה אלא גם צפויים היו לפירושים ברוכי דמיון של דינים אלה. סטירות לחי בשעת תשלום מס הגולגולת, קינטורים ועלבונות היו מעשים שבכל יום. אונס ושוד, שריפת בתי־כנסת, קריעתם של ספרי־תורה קדושים, ואפילו רצח- כל אלה היו ״שכיחים עד כדי כן שאין למנותם״.

ב־1032 נרצחו 6,000 מיהודי פס, ומאחרים ״גזלו את נשיהם ורכושם״. ב-1146 הותקפה פס על־ידי האלמווחידים, שהותירו אחריהם ״מאה־אלף חללים״. גורל דומה לזה בא על מראכש, ושם נטבחו ״מאה־ועשרים אלף״, מספר לא־ייאמן. לפי תיאור של ״עדי ראייה״, הרי ״בכניסתם,… ניסו האלמווחידים להעביר את היהודים לדת האסלאם בדרכי ויכוח ושימוע…״ עד אשר ״בא מפקד חדש… ופתר את הבעיה בדרך יעילה יותר. מאה וחמישים אלף נהרגו… הנותרים המירו את דתם…״

מעשי־הזוועה של האלמווחידים – באחד ממאבקייהכוח האלימים והתכופים בין מוסלמים שפגיעתו ביהודים רעה היתה במיוחד – הטביעו חותם עמוק ביהודים בכל אפריקה הצפונית. הנוצרים המעטים שהיו עדיין באיזור ״נמחו כליל״ על-ידי ־אלמווחידים, וכך נשארו היהודים הכופרים היחידים שעליהם עברה כוס ״זדונו של ־דור השני לאלמווחידים״. המרה כפויה לאסלאם, מיתה או גלות – זו היתה ־ברירה שהוצגה בפני שארית הפליטה משחיטות האלמווחידים.

אכזריות הרדיפות על יהודי מארוקו היא שעורררה את משה בן מימון (הרמב׳׳ם) ב־1160 לכתוב את ״איגרת בדבר השמד שבה הפציר ביהודים לשמור אמונים ליהדותם.

 הרמב״ם הזכיר ליהודי מארוקו הנרדפים:

שאין הם נדרשים לעבוד עבודת גילולים ממש אלא רק להשמיע כמה מלים ריקות מתוכן, שהמוסלמים עצמם יודעים שאין היהודים אומרים אותן אלא רק כדי להינצל. בעצם, כל יהודי החפץ לקיים את כל תרי׳׳ג מצוות בביתו פנימה, אףיעל־פי שהשמיע את נוסחת המאמינים באסלאם, רשאי לעשות כן בלי חשש. אם אפילו בתנאים אלה מסר יהודי את נפשו על קידוש־השם הרי יפה עשה, וגדול שכרו מלפני הקב״ה. אך כי ישאל אדם אם ראוי לו שייהרג ולא יעבור, תשובתו של הרמב״ם היא: ״יעבור ויחיה!״ בגלל העצות המעשיות שנתן הרמב״ם ליהודים – להחזיק באמונה בעודם מעמידים פנים בממירים את דתם כדי להישאר בחיים – הביא עליו הרמב״ם את איבת הערבים. את איגרתו כתב ערבית, למען יוכלו כל היהודים באיזור לקרוא אותה, אבל בזאת קנה לו שונאים גם בקרב המוסלמים שקראוה. משורר ערבי הזהיר אותו כי החשד ״כבד חל על מחבר האיגרת״.

ידידו, אבן שושן, ״הותקף ונקרע לגזרים״ באותה עת ״בהתפרצות של קנאות דתית שוצפת״. אולי אז החליט הרמב״ם לעזוב את ביתו בפס.

היו יהודים שבחרו להמיר את דתם. אך אלה שהעדיפו את ההמרה על החלופה הקישחת מצאו שהם נחשבים ״מוסלמים ממוצא יהודי״, ונגזר עליהם להישאר מבוזים ובדולים. היסטוריון ערבי מן המאה השלוש עשרה ציטט מדבריו של שליט ״ המאה השתים עשרה, שחייב את ״המוסלמים החדשים״ ללבוש בגדים משפילים א־־עליפי שהמירו. אבו־יוסף יעקוב הודה והתוודה,

אילו בטוח הייתי שהיהודים האלה קיבלו עליהם את האסלאם בלב שלם כי עתה הרשיתים להתערב במוסלמים בקשרי חיתון ובכל דרך אחרת. אך אילו בטוח הייתי שהם כופרים כי עתה הוצאתי את הגברים להורג, מכרתי את ילדיהם לעבדות והחרמתי את רכושם לטובת המאמינים. אבל נבוך אני בענין הזה. במחצית השניה למאה השלוש־עשרה, ״סמוך לפני ייסוד העיר [פס] החדשה, פרעו המוסלמים בעיר העתיקה פרעות ביהודים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר