אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אהרן ממן

פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

ראשית ההתיישבות של היהודים בפאם לוטה בערפל ההיסטוריה. נראה שמשעה שהיא נוסדה כעיר בירה בשנת 789 בידי אידריס ה-1, כבר משכה אליה יהודים שביקשו ליטול חלק בחיי המסחר ובתרבות. בתוך עשרים שנה, כבר הייתה האוכלוסייה היהודית גדולה כל כך שהמלך אידריס ה־11, שבנה בשנת 809 את אלעאליה בגדה השמאלית של נהר סבו, מול פאס שנבנתה בגדה הימנית, הקצה ליהודים רובע מיוחד.

לאחר תקופה של התבססות נעשתה פאס בית גידול ובית אולפנא לתלמידי חכמים רבים בתחומים שונים – מהם שבאו אליה ללמוד, מהם שבאו אליה ללמד, ומהם שיצאו ממנה ללמוד או ללמד. בשנות שגשוג כללי, כלכלי ותרבותי, כמו בין השנים 1012-980 שפאס נשלטה בידי האומיים, גם היהודים עשו חיל בכלכלה ובחיי התרבות. לעומת זאת בתקופות של שפל, של קנאות מוסלמית ושל פרעות, היו היהודים, כרגיל, הקרבן הראשון. כך אירע, למשל, בשעה שנכבשה פאס בידי הברברים ב-1012, ממש באותה השנה שנכבשה בידם גם קורדובה באנדלוסיה, כיבוש שאילץ את היהודים להימלט ממנה, כפי שרמז ר׳ יונה אבן ג׳נאח בדרך אגב בספר הדקדוק הראשון שלו, ספר ההשגה.

הערות המחבר :  יסודו של מאמר זה בהרצאה בכינוס האקדמי הבין לאומי של מרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן(כ״ז-כ״ח באייר תשס״ד מאי 2004) על הנושא, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תורה ותרבות; פאם — אלף שנות יצירה״. נוסח ההרצאה נותר בעינו, בשינויים קלים ובהוספת מראי מקום. במאמר כללי אחר, ״פאס – ערש צמיחתו של מחקר הלשון העברית במגרב״, ברית, בטאון ברית יוצאי מרוקו בישראל, 3, תל אביב 1987, עמי 16-14, הרחבתי מעט בהיבטים אחרים של הישגיהם של חכמי לשון הנידונים כאן.

1. et H. Dérenbourg, Opuscules et traités d'Abu '1-Walid Merwan Ibn Janâh, Paris 1880, pp. 3,5 1

וראה מקבילותיהם במהדורה העברית: ספר ההשגה, הוא כתאב אלמסתלחק לר׳ יונה בן ג׳נאח בתרגומו העברי של עובדיה הספרדי, מהדורה ביקורתית על יסוד שני כתבי יד ובהשוואה למקור הערבי בתוספת מבוא, הערות, מפתח הפסוקים ונספחים מאת ד׳ טנא, ירושלים תשס״ו.

ולא רק בית גידול ובית אולפנא הייתה פאס לתלמידי חכמים. היא הצמיחה גם גדולי ישראל. למשל, בתחום ההלכה, שני גדולי ישראל מפורסמים יצאו מפאס בתקופה שאנחנו מדברים עליה: הרי״ף, רבי יצחק אלפאסי, חי בין השנים 1103-1013, נולד בקלעת חמאד שבאלג׳יריה, ליד קונסטנטין (ומכאן כינויו ״הקלעי״), ולמד בקירואן, אצל רבנו נסים. אבל מרבית חייו הוא שהה בפאס ולימד בה עד 1088 – ולא בכדי נקרא ״אלפאסי״, ולפעמים ״רב אלפאס״. גם כשעבר לספרד, תחילה לקורדובה ואחר כך ללוסינה שהייתה אז עיר ואם בישראל, לא עבר אלא מתוך כורח ורדיפה של השלטונות. ר׳ יצחק אלפאסי היה אחד משני מאורות הגולה של זמנו, הוא בספרד, ורש״י בצרפת.

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס ?

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס?

ר׳ יהודה בן קריש היה איש תאהורת שבצפון מערב אלג׳יריה, ובשנת 908 נחרבה עירו וממנה עבר לפאס. חכם זה כתב חיבור בשם רסאלה שהוא החיבור השיטתי הראשון בפילולוגיה שמית משווה. בחיבורו כלל מילון משווה עברי־ערבי ומילון משווה עברי־ארמי, והם הראשונים מסוגם בתולדות הפילולוגיה השמית המשווה. מעניינת ״התנצלותו״ לחיבור הספר. הוא אומר, ששמע כי אנשי פאס באותו הזמן הפסיקו את המנהג עתיק היומין לקרוא את פרשת השבוע ״שניים מקרא ואחד תרגום״, כי הארמית כבר לא הייתה מובנת להם. ואכן מבחינה היסטורית העילה לתרגום התורה בארמית, תחילה בעל פה ואחר כך בכתב, הייתה, שידיעת העברית התרופפה עקב נסיגתה בדיבור מפני הארמית שמעמדה הלך והתרחב והעמיק עד שנעשתה לשון הדיבור היום־יומית בכל המרחב שבין בבל לארץ ישראל. אבל בתקופה שאנחנו מדברים עליה, ואין צריך לומר בפאס, הערבית ירשה את מקום הארמית וכבר נהגה דורות רבים בפי היהודים. ואכן הארמית כבר לא הייתה יכולה למלא את התפקיד שמילאה קודם, ותרגום אונקלוס ותרגומים אחרים נעשו בלתי מובנים. עם זה, יהודה בן קורייש מבקש להוכיח שהלשון הארמית, על ידי קריאת תרגום אונקלוס, למשל, עשויה להועיל מאוד גם למי שאיננו מבין אותה כלשון דיבור, אם ישים לב למה שהוא קורא ואם ילמד טכניקות השוואה מסוימות בין העברית ובין הארמית ואף בין שתיהן לערבית. ר׳ יהודה בן קורייש לא ייסד את מקצוע הבלשנות המשווה – כבר קדם לו בכך רב סעדיה גאון – אבל הוא מיסד אותה וחיבר חיבור שיטתי להשוואת העברית אל הארמית ואל הערבית, שיטה פילולוגית ששימשה בסים חשוב לפרשנות המקרא.