דבריו של המחבר אבי פיקאר בטקס הענקת פרס שז"ר לספרו -עולים במשורה.

עולים במשורה

אתמול, בטקס הענקת פרס שז"ר לספרי עולים במשורה, אמרתי את הדברים הבאים בעניין המחקר על הסוגייה העדתית בישראל (מובא כאן בהשמטת התודות הפרטיות) מכחישנים, מגזימנים והכיוון הנכון במחקר

הספר "עולים במשורה" בוחן את מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה כבוחן מקרה לטיבם של היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם – אלו המכונים היום בישראל – מזרחים. המחקר שלי מצביע על כך שלאחר גל עלייה גדול שכלל יהודים מתימן, פולין, רומניה ועירק, החליטה מדינה ישראל לשנות את מדיניות ההעלאה ההמונית ולהגביל את הבאים בשעריה. מדיניות זו הופעלה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה. הנסיבות לכך אינם רק התנאים הכלכליים הקשים בארץ והתנאים הפוליטיים הנוחים יחסית בצפון אפריקה הצרפתית. גם ההסתייגות מיהודי צפון אפריקה ומהזהות שמדינת ישראל תלבש אם חצי מיליון היהודים שם יעלו לארץ – השפיעו על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום ההתעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם עומד לעיתים קרובות בליבו של הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הם, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי", (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו הגילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).
בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית טרם בואי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המכחישנים והמגזימנים.
במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומו של יחס מתנשא ומדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האיסלם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים בין ארצות ותרבויות המוצא והניחו שהללו ייעלמו תוך דור או שניים, עם העלמותו של מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המכחישנים.
בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימנים.
המחקר שלי, כמו אחרים שקדמו לו, מאזן ומצרף גישות אלו.
האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זו זילות של המינוח גזענות. מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מיצגים את הזרם המרכזי. ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותן. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת. ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האיסלם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן בקלות לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האיסלם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.
כדי להמחיש מורכבות זו בחרתי בדמות אחת מקרב חברי הנהלת הסוכנות (הגוף המרכזי שעיצב את מדיניות העלייה). לא דמות מרכזית בכל הקשור לעלייה, אולם מתאים לאירוע הנוכחי – הענקת פרס שז"ר – מי שהיה ראש המחלקה לחינוך בגולה – זלמן שז"ר. באפריל 1956 אף נבחר שז"ר ליו"ר הסוכנות. בהתבוננות בדברי שז"ר, השזורים לאורך הספר, אפשר בהחלט לראות את אותה דואליות. המאפיינת מנהיגים רבים.
כך למשל מתאר שז"ר בהתלהבות את יהודי ג'רבה ועומד על חיי הרוח בה. הוא מבקר את מדיניות העלייה הסלקטיבית ואומר שאסור לפרק משפחות והשארת בעלי מום בגולה (כפי שהייתה המדיניות בפועל שפסלה נכים לעלייה) היא אכזרית ולא ציונית. באוגוסט 1955, בעת שיהודים רבים הותקפו במרוקו הצר שז"ר על חוסר הסולידריות שיש בארץ ובקרב יהדות אר"ב עם נפגעי הפרעות שאינן פחות נוראיות מפוגרומים במזרח אירופה. לקראת עצמאותה של מרוקו, כאשר בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והממשלה (דצמבר 1955) התלבטו האם אכן קיימת סכנה לכך שממשלת מרוקו העצמאית תאסור את יציאת היהודים והאם יש לנקוט במדיניות של עלייה המונית, אמר שז"ר את הדברים הבאים: "בדרך כלל למדנו בציונות הלכה פסוקה, שאם יהודים בארץ מסויימת שאננים ואומרים: לא יקרה לנו כל אסון, אנו בסדר – מצווים אנחנו הציונים לראות את הסכנה האורבת להם יותר מאשר הם. לא כל שכן אם יהודים בעצמם מתחילים לצעוק ואומרים אורבת לנו סכנה, עוד מעט האדמה מתמוטטת מתחת לרגלינו – לא יתכן שהציונים יבואו וירגיעו את הצועקים: אל פחד, הקדוש ברוך הוא יעזור, אתם יכולים לשבת במנוחה… כשהם כבר צועקים – סימן שהם מבינים יותר ממנו, והם עומדים בצעקתם… הם מרגישים בחרב החדה המונחת על צוארם… הערבים עם הקשרים לליגה הערבית בודאי לא ירצו לתת ליהודים לצאת. אז ברור שהמסך יורד על הישוב היהודי הזה. על כן הצרפתים הטובים ממליצים ומייעצים על עליה ממרוקו… לא יתכן שאנו נגיד להם להרגע". לאחר שאכן נאסרה העלייה ממרוקו מתח שז"ר ביקורת על מדיניות הגבלת העלייה שבה נקטה ישראל: "כולנו הצטערנו כשירד המסך והיתה לנו הרגשה, שלא עשינו את כל מה שמוטל עלינו לגבי יהדות זו. ידענו את המועקה הגדולה שרובצת עלינו על שלא הוצאנו בזמן שאפשר היה להוציא. כל אחד יודע על כך בין שהוא מדבר על זה ובין שהוא שותק" (מאי 57).
מצד שני, אותו שז"ר ביטא גם עמדות שיש בהם הסתייגות כלפי יהודי צפון אפריקה ותמיכה במדיניות של עלייה סלקטיבית. בהתייחסו לכלל העלייה מארצו האיסלם אמר שז"ר בנובמבר 1952 – "אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה". [ואפשר להוסיף שבענייני נשים, שקוראים להן רחל, שז"ר היה מומחה לא קטן]. בולי 1953 אמר שז"ר ש"הארץ לא תתמסד בלי אלמנט ארופאי בעל כסף והשכלה". הוא גם אמר שלאחר שבוצעו הקלות בכללי הסלקציה ואופשרה עליית נכים במסגרת משפחתם, "אסור להתכחש לכללי הסלקציה".
אז האם שז"ר היה בעד העלאתם של יהודי צפון אפריקה או נגד? התשובה היא גם וגם. בהכללה ניתן לסווגו עם המשלבים, עם אלה שחשו סולידריות רבה עם יהודי צפון אפריקה ותמכו בהגברת עלייתם. עם זאת, גם לו היו רגשות מעורבים. הייתה בו אכזבה מאיכות העלייה, מהתמעטות עלייתם של יהודי מזרח אירופה וגם הוא תמך בהקפדה על כללי הסלקציה.
בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את הפנינים. את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה. עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד ואמירות המבטאות סולידריות מאידך. שישראל יכלה לנקוט במשך שנים מדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש מצביונה התרבותי. אולם לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל משקיעה כספים עצומים ומסכנת את חיי סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.
אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים לשיח הפעילים המזרחים הרדיקלים, המרדדים את השיח. רק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו לפוליטיקה העכשווית שלו. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון, וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדבּריה המרכזיים של הציונות. המחטף נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. הוא מסיק מסקנות על מדיניות וכוונות – לאור התוצאות שנוצרו בדיעבד. אנחנו כהיסטוריונים יודעים – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עומד בהקשר של רוח התקופה.
ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים, אולם אלה הקופצים למסקנות, לתיאור היערות מבלי לעמוד תחילה על העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.
עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה, אולם לעיתים, במאבק המזרחי לשוויון היא לא רק חוטאת לאמת אלא חוטאת לזכרון ולמורשת. לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים. הצגת הציונות כתנועה שיצרה יש מאין נתק בין יהודים למוסלמים וכפתה על יהודי ארצות האיסלם עלייה לישראל וזהות חדשה, היא עוול ליהודים רבים. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל היהודית העמוקה – הם עושים מעשה דומה של מחיקת זהות ומחיקת מורשת. ניתן אולי לומר, לאור הספר, שיותר משישראל רצתה ביהודי צפון אפריקה – רצו יהודי צפון אפריקה בישראל. אי אפשר לקחת מהם את הרצון הזה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס ולמרכז שז"ר על שבחרו בספרי "עולים במשורה". בבחירה זו, אני מקווה, נוכל להמשיך ולהעצים את הזרם המאוזן במחקר על השאלה העדתית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר