נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

הלגיטימיות של נשים כמוסרות מידע

הלגיטימיות של נשים כמוסרות היתה בהחלט מקובלת על חוקרי החדית׳, רובם ככולם גברים. הארכיטיפוס של המוסרת היא עאישה, אשתו האהובה ביותר של הנביא. עאישה היתה המוסרת הבולטת ביותר בדור חברי הנביא, אבל גם נשים רבות אחרות בנות הדור הראשון היו מקורות לחדית׳, גם לפי קני המידה המחמירים ביותר. יתרה מזו, לא כל המוסרות היו קרובות משפחה של הנביא. ברגע שנשים אלה נתקבלו כמקורות לגיטימיים, ואפילו חיוניים, של חדית׳, נקבעה נורמה שנתנה לגיטימציה לנשים במומחיות למסורות.

סימן נוסף למהימנותן של נשים במסירת מידע חיוני הוא, שלפי המסורת האסלאמית, מספר נשים מקרב המאמינים הראשונים לקחו חלק באיסוף הקוראן. חַפְצָה, בתו של הח׳ליף עֻמר ואלמנתו של הנביא, נתנה דפים כתובים של הקוראן שקיבלה מאביה לח׳ליף עֻתְ׳מאן. עת׳מאן קיבץ את הדפים לספר והכריז עליו כגירסה הרשמית של הספר הקדוש. בסיפור הזהה למסורת על אודות עאישה, הכתיבה חַפְצָה את הנוסח הנכון של פסוק מסוים לסופר שכתב עותק של הקוראן. במהלך ארבע המאות הראשונות של האסלאם, היה הנוסח העת׳מאני רק גירסה אחת מני רבות של הקוראן שיוחסו לחברי הנביא, לח׳ליפים עמר ועלי, ולאלמנותיו של הנביא עאישה, אֻם סַלַמַה וחפצה. עאישה סיפרה שהנביא נהג לדקלם לפניה קטעים מהקוראן: היא ביקשה להכין עותק כתוב מלא, וכפי שראינו, תיקנה את הסופר. אשה בשם אֻם וַרַקַה אספה ודיקלמה את הקוראן, וייתכן שאף עזרה לעת׳מאן באיסוף החומר. לאורך השנים המשיכו נשים ללמוד את הקוראן, הן כחלק מקריירה למדנית והן מסיבות דתיות.

תפקידן של הנשים במשפט האסלאמי מורכב יותר. כל ספרי ההלכה הקדומים נכתבו בידי גברים, אם כי אלה הסתמכו על מידע שהועבר על ידי נשים ספורות. חכמי ההלכה עמדו בפני דילמה בסוגיית מתן עדות מחייבת על ידי נשים. פסוק מהקוראן שדן בקשירת חוזה לחוב מציין: ״והעידותם שניים עדים מכם מן הגברים, ואם לא יהיו שני גברים, והיו גבר ושתי נשים אשר תיכשרנה לפניכם לעדות, והיה כי תשגה אחת מהנה והזכירה האחת מהן את השנייה״. פסוק זה, המתייחם למקרים העוסקים ברכוש, רומז כי שני עדים ממין זכר עדיפים, ומשתמע ממנו שלנשים זיכרון פחות טוב מאשר לגברים, אך הפסוק מציין במפורש כי נשים יכולות לשמש כעדים. חכמי הלכה מסלמים היו יכולים לפרש את הקביעה הקראנית הזו בצורה רחבה או צרה יותר, ונראה שהיה קיים מתח בין תקדים ובין הצורך בעדותן של נשים מחד, לבין השגות לגבי היכולות של נשים מאידך.

חיבורו המשפטי הקדום של מאלכ כולל דיון ארוך ומורכב בשאלה אם שחרורו של עבד כלול בקטגוריה של דיני רכוש או דינים הנובעים מעבירות הנזכרות בקוראן (חֻדוּד, יחיד: חד). אחת הסיבות שהבחנה זו חשובה כל כך היא שעדותן של נשים אינה קבילה בהאשמות הכרוכות בעונשי חד. לעומת זאת, שתי נשים יכולות להעיד שתינוק נולד חי גם אם הדבר קשור לירושת רכוש. ברור שלמרות הרתיעה מקבלת עדותן של נשים, הכירו חכמי המשפט בכך שישנם מקרים שבהם נשים עשויות להיות העדות היחידות.

על פי חיבור משפטי מהמאה השישית/השתים-עשרה, יש לנשים שלוש התכונות הקדושות כדי להעיד – ראייה, זיכרון ומסירה – על כן, מסירת מסורת או מסר על ידי אשה תקפה היא; אולם, לנשים זיכרון חלש, ולכן דרושות שתי נשים. במקרים שיש להוכיח אותם מעל לכל ספק, כמו נקמה ועונשין, עדותן של נשים אינה קבילה. אם שתי נשים יכולות להחליף גבר אחד לשם עדות מחייבת, ניתן להסיק על פי ההקש, שארבע נשים יכולות להעיד במקום שני גברים. אך העדות של ארבע נשים אינה קבילה, כי ״הדבר ידרוש מנשים להופיע בציבור לעתים קרובות ולפגוע בפרטיותן.

חכמי ההלכה לא התייחסו כנראה לאנומליה שבייחוס מסורות לנשים כאשר עדותן המשפטית מוגבלת. הזיכרון החלש לכאורה של נשים, או הצורך שלהן בפרטיות, לא מנעו מהן להיות מוסרות יחידות של אמרות ומעשים של הנביא, אם כי ניתן לטעון ״חכמים העדיפו מוסרים גברים. רישומי בתי משפט מסלמיים מהתקופה העת׳מאנית מאשרים כי נשים שימשו כעדות מחייבות (שָׁאהִדַה), אך מקרים כאלה היו נדירים למדי ״וחלו אולי פעם באלף משפטים, או שבעה מקרים במהלך חמש שנים וחצי.

השאלה אם אשה יכולה, באופן עקרוני, לכהן כשופט(קאצ׳י) במשפט האסלאמי קשורה במידה מסוימת לשאלה עד כמה היא יכולה לתת עדות מחייבת. לפי אבו חַנִיפָה, אבי האסכולה המשפטית החנפית, אשה יכולה לשפוט רק במקרים שבהם עדותה היתה מתקבלת. לעומתו, אלטברי, פרשן הקוראן וההיסטוריון בן המאה הרביעית/העשירית, התיר לנשים לשפוט בכל משפט. בקובץ המשפט הציבורי של מֻאוַרְדי, מן המאה החמישית/ ־אחת־עשרה, התכונה הראשונה הנדרשת משופט היא היותו זכר, בהתבסס על הפרשנות המסורתית של פרשה 4 של הקוראן(אלנסאא), פסוק 38: ״לגברים יתרון על הנשים״. במילים אחרות, מנקודת מבט חברתית יותר מאשר דוגמטית, ההתנגדות לשופטת היא משום שתהיה לה סמכות על גברים. בקובץ המשפטי החנפי שחיבר אלמרע׳ינאני במאה  שישית/השתים־עשרה, מותר לאשה לכהן כשופטת בכל משפט חוץ מאלה העוסקים בפלילים שנשפטים בהם לפי ההלכה האסלאמית(חדוד).

נשים בולטות בקרב חברי הנביא וה״ממשיכים״ אכן חרצו דין – הבולטות ביניהן היו עאישה בנת אבי בכר ועמרה בנת עבד אל רחמן – אולם לא מצאתי אשה שכיהנה כקאצ׳י. משלב מוקדם מאוד בהיסטוריה האסלאמית, הרשות השופטת היתה תלויה בסמכות הפוליטית־הצבאית, וכיוון שהיה נדיר שנשים תהיינה לוחמות, שליטות או — מושלות, הן לא יכלו להיות שופטות. הפסילה הברורה של מוארדי את כהונת נשים במשרת השופט היא המשך הגיוני של מניעתן ממשרת השר או המושל (וזיר). בכל אופן, נראה שכמה נשים שמשלו במדינות אסלאמיות, בין אם למעשה ובין אם להלכה, השתמשו בזכותו של המושל לשפוט בפלילים, או בתלונות נגד עובדי ציבור, אן זהו תחום שבו צרכי המדינה הצדיקו התרחקות מהמשפט המוסלמי.

בניגוד לשופט, פוסק הלכה (מפתי) יכול להיות אשה, עבד, עיוור או אילם. הדבר שנדרש מהאדם הוא להיות מסלם, ישר ובעל ידע משפטי או יכולת לפתור בעיות בשיקול דעת.