תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו
מחוסר רבנים היה התפקיד הדתי החשוב נתון בידי החזן, שערך קידושין וניהל טקסי הקבורה. בשאלות הלכתיות, נהגו חברי הקהילה לנות לבית הדין של הקהילה החלבית. עם זאת, שי לציין כי הציבור בכללו, ובעיקר דור המייסדים, היה שומר מצוות.
בית הכנסת היה מוקד החיים החברתיים של הארגון הקהילתי הספרדי ומנהיגיו היו מעורבים באופן אישי בהווי בית הכנסת. סמוך לבית הכנסת פעל תלמוד תורה קטן, שבו למדו בשנות השלושים והארבעים עשרות מעטות של תלמידים, בצורה בלתי סדירה.
הלימודים, שבאו כהשלמה לחינוך היסודי בבית הספר הארגנטינאי, נחשבו לפונקציה של החיים הדתיים, והתנהלו במתכונת דומה ללימודים ב " חדק ". ההישגים הלימודיים היו דלים ביותר, ומעשה היה בית הספר מוסד שולי בקהילה הספרדית.
האדמיניסטרציה של הארגון הקהילתי הספרדי הייתה בידי ועד מנהל בו עשרים ותשעה חברים, שנבחר אחת לשנתיים על ידי האסיפה הכללית של הקהילה. עד סוף שנות השלושים היה השלטון בידי העסקנים הוותיקים – חלקם מבין עשרת המייסדים של הארגון בשנת 1914.
בשנת 1929 עשה הארגון הקהילתי הספרדי צעד חשוב בהתפתחותו, כאשר הצליח לרכוש קרקע לבית הקברות. במפעל זה היו שותפים גם קבוצות אחרות של ספרדים דוברי לאדינו, שהתגוררו ברבעים אחרים בבואנוס איירס, והוא העניק לבית הכנסת שברחוב קמרגו עמדת עדיפות ברורה על פני שאר הארגונים הספרדיים.
המשבר הכלכלי של שנת 1930 ערער את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הספרדית ופגע בצורה חמורה גם באפשרויותיה לממן את הפעולות הקהילתיות. בתוך הציבור הספרדי היה מספר גדול של מקרי סעד, שהתדפקו על דלתות ארגוני הצדקה בבקשת עזרה, ובתוך הארגון הקהילתי הספרדי נוצרה תחושה של אזלת די ואי יכולת להתמודד עם המצוקה.
גבר הלחץ לשינוי אופיה של הקהילה מארגון, שבמרכזו בית הקברות ובית הכנסת, לארגון סעד, הן מצד ציבור הנצרכים, והן מצד עסקנים חדשים, שתבעו להחליף את השלטון בקהילה. בסוף שנת 1940 ולאחר מאבק פנימי על השלטון התחלפה הנהלת הארגון הקהילתי הספרדי ועלתה מנהיגות צעירה ודינמית, ברובה בעלת אמצעים, כושר ארגון ושאיפה לשנות את פני הקהילה.
במשך שנים אחדות פעלה הנהגה זו לעריכת רפורמה יסודית במבנה ההתארגנות הספרדית בבואנוס איירס. בהנהגה חדשה זו תפסו מקום חשוב כמה מראשי קלוב " שלום " – ארגונם של יוצאי רודוס – ולמעשה ניתן לראות את הארגון מחדש של הקהילה הספרדית כברית בין יוצאי איזמיר לבין יוצאי רודוס, שהצטרפו אליה הקבוצות הקטנות של יוצאי איסטנבול, בולגריה, סלוניקי ואחרים.
ההנהגה החדשה העמידה במרכז פעולותיה את תוכנית הסעד, אך לשם כך היה עליה למצוא מקורות מימון חדשים. להשגת מטרה זו פעלה הקהילה בשתי מגמות : הראשונה – גיוס מספר מקסימאלי של חברים חדשים ושינוי שיטת המיסוי; – והשנייה – צירוף כל ארגוני הסעד הספרדיים לקהילה.
בסוף שנת 1940 היו רשומות בקהילה הספרדית, כאמור, כאלף משפחות, ורק מחציתן שילמו דמי חבר. במבצע נמרץ לגיוס חברים הצליחו חברי הוועד המנהל לאתר את מרבית התושבים דוברי הלאדינו, שהתגוררו אותה עת בבואנוס איירס.
חברי הוועד המנהל פנו באופן אישי לכל אחד מראשי המשפחות, שהיו חברים בכוח, ושכנעו אותו להצטרף לקהילה. בסוף שנת 1943 הגיע מספר המשפחות הרשומות בקהילה ליותר מ-2300 שכלל – להערכתם של חברי הוועד המנהל – יותר מתשעים אחוז מן הספרדים דוברי הלאדינו, שגרו אותה שעה בבואנוס איירס.
המבצע לגיוס חברים חדשים היה משולב בשינוי שיטת המיסוי בקהילה. הוועד המנהל העריך את מצבו הכלכלי של אחד מחברי הקהילה והטיל עליו מס בהתאם לאפשרויותיו הכספיות. המס נע בן פסו אחד לחודש ל-300 פסוס לחודש. חלוקת הנטל הכספי לא הייתה שווה בין כל החברים, והיא משקפת את הקיטוב הכלכלי, שאפיין את הציבור הספרדי באותה עת.