ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב בעזה

מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה

האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.

בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.

מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.

על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.  

הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה

היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.

כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.

בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.

בעיות היגיינה

ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.

את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.

חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.

משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.

חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר