אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קיז

פ׳ תזריע. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש והכולל, כמוה״ר חיים הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.

מכתבו ברעם ורעש הגיעני, ונחמתי כי תארתי את כבודו, ענותן כהלל, והוא קפדן יותר משמאי. מ״ש כבודו כי הללו בשערים את דרושיו, ואני געלתים ומאסתים, וכו', חולין הוא לך לומר כן, לא מאסתים ולא געלתים, רק לא אהבתים, והמהללים, לא מפיהם אנו חיין, שקבעו לעצמם גם בזה הלכתא כבית הלל, כלה נאה וחסודה, אף אם היא חגרת וסוטא (כתובות י״ז), דשנא זה מזה, ושנא גם ממי שלקח מקח רע מן השוק (שם), דהתם נפיק חורבה מדבור של אמת, והכא נפיק חורבא מדבר שקר, ואף מהשתיקה, כי נשחתים הכתובים ומאמרי רז״ל באופן אותם ׳הדרושים, ומי לגו גדול מר׳ עקיבא זיע״א, ולפעמים כשדרש באגדה דבר המעקם את הכתוב הוכיחוהו חביריו, ואמרו לו מה לד אצל אגדה וכר (חגיגה י״ד, סנהדרין ט״ז), ועוד מצאתי בשם הספרי (פ׳ דברים פרשה א׳) שר׳ יהודה ברבי דרש הפך הנראה בכתוב, ואמר לו ר׳ יוסי בן דורמסקית, למה אתה מעוות עלינו את הכתובים, ע״ש. ומה גם שהמהללים שזכר כבודו, אחר המח״ר מכבודם הרם, או שהם פתאים, או חנפים, שדברו אחת בפה ושבע בלב, וגם אני כמו הם, בדברי עם ההמון ששאלו, אבל ביני ובינו, פי ולבי שוים, ומאהבתיה דמר גליתי את אזנו, לבל יוסיף עוד לבנות בנינים ע״פ הסודות והספירות, שאין מכיר .בהן אף אחד מעיר, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש״ס ובפוסקים, וההמון בתהלים ומשניות ערומות בלי אף פי׳ המלות, ובסוד״ך אל תבא נפשם, כי אין מבין סודותיה וחסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב חלילה, כי אין יודע ואין מכריע, ועל כגון זה שמעתי מחכם אחד אשכנזי עובד אורח, על איש שהלך למקום שאין .בהם יודע סודות, ושאל אותו רב המקום, אם הוא חכם בש״ס או בפוסקים, והשים לאו, אם יש לו כסף, והשיב לאו, רק מכיר הרבה בסודות, ואמר הרב דרך הלצה, זהו מ״ש ירמיה, אל יתהלל חכם, והוא אינו חכם, כי צריך לאמת דבריו בחכמתו, ואי אפשר לשקר, וכן עשיר, וכן גבור, אי אפשר להם לשקר, כי המבחן לפניהם, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אף שאין בו, כשיאמר השכל ויודע את ה׳, דהיינו שהוא בעל סודות [כמו שהם אומרים, שהם הם היודעים את ה׳], ואין מי שיכחישם, כי כל הקהל אינם יודעים סודות, ע״כ. וכן להפך, אין מי שיאמין בדבריהם, רק בספק ובחשד הם עומדים.

וכן ענין בגמטרייאותיו אם יהיו הפך המסורת, הוא קשה מאד, ולדעתי המעט, אמורא רבה איכא, דלא נעלם מעיניה דמר, שכמה דיני התורה תלויים לחסיר ויתיר, והדבר הגדול של מסירת קביעות המועדים ביד בית דין, אפילו שוגגים אפילו מזידים, נקראו במועדם, הוא נשמע מחסרון וא״ו של תקראו אתם במועדם, אתם כתיב, כמ״ש בר״ה דף כ״ה ע״א, ע״ש. וא״כ היאך נוכל לחדש חדושים הפך המסורת ן ואף שיש מרז״ל דס״ל יש אם למקרא כמ״ש בסוכה דף ו׳ ע״ב, ובכמה מקומות, מ״מ לא עקרו המסורת לגמרי, ולא הוסיפו שום אות בפועל, ואך כבודו בגמרייאותיו, הוא מחסר ומוסיף בפועל, ועושה בכתובי׳

כאשר לבו חפץ, ואין אלו חדושים, רק הדושים. ומ״ש כבודו, כי לא הבנתי את ערכם, ולא את טעמם, לכן מאסתים וכו', כן הוא ידידי, לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם, ולכן לא אהבתים, והנה לפניך ידידי הרב הגדול כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו, קרא נא לפניו שנים שלשה עמודים, ואמור לו שיחוה לך דעתו באמת הגמור בלי שום חונף חלילה, ובטחוני חזק, שיאמר לך כדברי, ואם לא אמר, איני אחראי לו, הנר׳ לע״ד כתבתי, ועל שאר דבריו אין להשיב, כי נאמרו בעידן רתחא, ואחר הרעש, יתחרט עליהם, ושלום.

אני היו״ם ס״ט