الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
כמו רבים אחרים מאנשי האחים המוסלמים בימי נאצר, ערפאת נסע בשנת 1957 לסעודיה. בשנת 1959 חבר שם לח׳ליל אל־ווזיר, שנודע לימים כאבו־ג׳יהאד, והקים איתו את פת״ח. מפעלם הראשון היה העיתון ׳פלסטין שלנו׳, שהטיף לחידוש המתקפה הצבאית על ישראל. עיקר המימון לפעילויות הארגון הגיע בימים ההם מאוצרותיו של המופתי. אולם המופתי היה פטרון הארגון לא רק מבחינה חומרית. גם שנים אחר כך, בשנת 1967 ובשנת 1968 – סיפר מוחי א־דין אל־חוסייני, חתנו של המופתי – נהגו ערפאת והמופתי להיפגש בביתו של האחרון ברבת עמון. ״חאג׳ אמין הרגיש שערפאת הוא האיש הנכון לרשת ממנו את הנהגת האומה הפלסטינית. הוא האמין שערפאת יוכל לשאת בנטל הזה״.
הצלחותיו התעמולתיות של פת״ח הובילו את נאצר, שראה בו ארגון־חזית של האחים המוסלמים, להקים כמשקל נגד את אש״ף. המופתי התנגד לכך בחריפות, כי אש״ף היה מתון מדי לטעמו. ״גם חאג׳ אמין וגם פת״ח גרסו שיש לעודד פעילות חבלנית מעבר לקווי שביתת הנשק עם ישראל, לגרום לפעולות גמול מצדה וכך לגרור את מדינות ערב למלחמה כוללת נגד ישראל״. סעודיה צידדה אף היא בפת״ח, משום ששיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים מתנגדי נאצר תאם את מדיניותה באותם ימים.
מלחמת ששת הימים הייתה נקודת המפנה ביחסים בין אש״ף לפת״ח. פת״ח המשיך לאחר המלחמה לפרוט על אותו מיתר רטורי. ״מחקנו בדם קדושינו את חרפת התבוסה״, הצהיר הארגון בשנת 1968. ״הכרזנו גלויות באוזני צעירינו על ג׳יהאד, והקרבנו על מזבחו את הטובים שבהם״. אש״ף, לעומת זאת, השתנה לחלוטין: פת״ח הצטרף לשורותיו והיה לגורם הדומיננטי בתוכו. בתום חודשים ספורים התמנה ערפאת ליו״ר הארגון. בעידודו של אל־חוסייני, שהציג את ערפאת בפני פייסל מלך סעודיה, החל כסף סעודי לזרום אל קופת אש״ף.
היסטוריה מוקדמת זו מסבירה מדוע אמנת חמאס מגלה יחם חיובי כלפי אש״ף. אמנם התמורות האידאולוגיות הרבות שחלו עם השנים באש״ף לא הושפעו מהקוראן, אלא מזהותם של הגופים שמימנו את אש״ף ומרוחות הזמן, אולם ערפאת עצמו ואחמד יאסין היו מאז ומתמיד בעלי עמדה זהה בסוגיות הפוליטיות והדתיות המרכזיות:
ראשית, ערפאת לא זנח מעולם את שאיפתו להשמיד את ישראל. ״שלום, בעינינו, פירושו החרבת ישראל״, אמר ליומון הוונצואלי ׳אל־מונדו׳ בשנת 1980. ״אנו מתכוננים למלחמה כוללת, מלחמה שתימשך דורות״. גם הסכם אוסלו משנת 1993 היה בעיניו תמרון טקטי זמני, וכדי להעביר מסר זה למאזיניו הוא אזכר אירועים מההיסטוריה המוסלמית: ״אנו מכבדים הסכמים״, אמר, ״כפי שהנביא מוחמר וצלאח א־דין כיבדו את ההסכמים שחתמו עליהם״. שני מנהיגים מוסלמים אלו חתמו על הסכמי הפסקת אש כשהיו חלשים צבאית, והפרו אותם ברגע שצברו די כוח.
הסירוב להכיר בישראל מתבטא במיוחד בכך שגם בעידן אוסלו, כל ספרי הלימוד החדשים והמפות של הרשות הפלסטינית אינם מזכירים את שמה של ישראל ולא את ההיסטוריה היהודית. אפילו המפות המעודכנות ביותר המשמשות בבתי הספר של הרשות מאמינות שישראל תחוסל: כל השטח שבין הירדן ובין הים התיכון מסומן בהן בפלסטין ערבית מאוחדת.
יאסין וערפאת החזיקו בעמדה זהה גם לגבי השואה, האירוע החשוב ביותר בכינונה של מדינת ישראל ובתודעתם של אזרחיה. שניהם ביקשו להותיר כטאבו אותה ואת פרשת קשריו של המופתי עם הנאציזם. שום ספר לימוד של הרשות הפלסטינית אינו טורח להזכיר את אושוויץ. פקיד ברשות הציע פעם לשנות זאת, אך נענה במחאה סוערת. ״אין לנו עניין בלימוד השואה״, הגיב יו״ר ועדת החינוך של המועצה המחוקקת הפלסטינית. עמיתו למועצה, איש הנהגת פת״ח חאתם עבד אל־קאדר, הוסיף כי לימוד השואה הוא ״סכנה חמורה״ לזהות הפלסטינית. ״אם ההחלטה [בדבר לימוד השואה] תתקיים, אין ספק שהיא תהרוס את החלום הפלסטיני ואת השאיפות הפלסטיניות. היא תשמיד את העבר, ההווה והעתיד הפלסטיניים בכללותם״.
לעומת זאת, נראה ששום ״סכנה חמורה״, ואפילו לא סכנה מזערית, אינה נשקפת לזהות הפלסטינית מהפצתה, באישור מזורז של הרשות הפלסטינית, של יצירתו הפרוגרמטית של היטלר ימיין קאמפף׳. זו הגיעה למקום השישי ברשימת רבי־המבר בשטחים הפלסטיניים בשנת 1999, מתרגם הספר לערבית העיר במבוא שכתב על הרלבנטיות המתמדת של המחבר: ״ארולף היטלר אינו שייך רק לעם הגרמני; הוא אחד מאותם אישים גדולים שכמעט עצרו את מהלך ההיסטוריה, ושינו את כיוון תנועתה […] הנאציונל־סוציאליזם לא מת עם מותו של נביאו. אדרבה, זרעיו מתרבים בכל אתר מתחת לשמים״.בעוד הרשות הפלסטינית זורעת כך את זרעי הנאציונל־סוציאליזם וקוצרת יבול של פיגועים רצחניים ביהודים, מדיניות ישראל מוצגת בכל כלי התקשורת שלה כהמשך של הנאציזם ואף בהתגברות שלו. ההשוואה התכופה בין המדיניות הישראלית לזו הנאציונל־סוציאליסטית – בביטויים כגון ״הנאציזם של היהודים״, ״האויב הכמו־נאצי״, ״מעשים נאצי־ציוניים״ – היא סוג מסוים של הכחשת השואה, כזה המצדיק מדיניות השמדה אנטי־יהודית אך מייחס אותה לקורבנותיה.
שלישית, כמוסלמי אדוק נותר ערפאת מחויב לג׳יהאד עד אחרית ימיו. כשעלה לרגל למכה בשנת 1978 נשא נאום יוצא דופן, שבו הגדיר את המאבק ל״שחרור״ ירושלים כחובתו של כל מוסלמי. ״מכאן״, קרא, ״ממולדתו של הנביא, מערש האיסלאם, אני מכריז על פתיחת השער למלחמת הקודש לשחרור פלסטין ולהשבתה של ירושלים״. בעת אינתיפאדת אל־אקצה הסלים ערפאת את הרטוריקה הדתית שלו. שוב ושוב הביע את משאלתו למות כשהיד, ובנאום טלוויזיוני תיאר את פלסטין כ״שטח הרבאט״ – מונח דתי המציין את קו החזית בג׳יהאד נגד הכופרים. אין לתמוה אפוא על כי בספרי לימוד לכיתות ז-ח ברשות הפלסטינית מהוללים הג׳יהאד והשהאדה, מות הקדושים, במשפטים נוסח ״לנפש האצילה שתי מטרות: המוות והתשוקה אליו״, ועל כי המלחמה על כל מטר מרובע של אדמה איסלאמית מתוארת בהם כחובה דתית.
״ביום שיקבל אש״ף את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״ – הכריז חמאס באמנתו משנת 1988. עשור שנים לאחר מכן היה אש״ף עתיד להשתרך מאחורי האיסלאמיסטים.