הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הדימים

חשוב להדגיש כי היעדרן של מהומות במצרים בכל התקופה הזאת הוא בגדר חריג מופלא. הסיבה לכך היתה שמוחמד עלי עצמו הוא שהחליט על הריפורמות מרצונו והנהיג אותן, שלא כבמקומות אחרים שבהם נעשה הדבר במידה רבה בהשפעתם של כוחות מבחוץ.

עוד מעצם ראשיתה של המאה הי״ט פנתה אפוא מצרים לדרך המודרניזציה וניסתה לבטל את אי־השוויון בין הדתות. היא נתנה לכמה ארצות נוצריות באירופה, ובפרט לרוסיה ולאוסטרו־הונגריה, דוגמה של חברה מוסלמית מתקדמת וליבראלית העולה על דרך של תיקונים, שלגבי אותה תקופה היו מהפכניים. ואכן, תעודות מעידות שמצבם של הד׳ימים במצרים ובתורכיה היה קשה פחות מאשר באו־ץ־ישראל, בסוריה, בעיראק, במגרב, בפרס או בתימן. בארץ־ישראל ובסוריה הביאו הריפורמות שכפה הסולטאן התורכי על האוכלוסיה הערבית לידי מהומות עזות. במגרב שונו דרכי ההתנהגות המסורתיות רק על־ידי ההתנחלות האירופית, שחוללה תהפוכה גמורה. בפרס זכו המיעוטים בשיווי־זכויות על־ידי מהפכה שהתחוללה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובתימן פסקו הרדיפות רק עם היעלמם של הקרבנות — כלומר משעקרו כולם ב־50־1949 למדינת־ישראל. הבדלים אלה בדפוסי־התנהגות תואמים את הזרמים ההיסטוריים השונים ואת הסגולות המיוחדות לעמים המרובים של דאד אל־אסלאם.

בכללו של דבר, יכולים אנו להבחין בשלושה כוחות נפרדים שעירערו בעת־ובעונה־אחת את יציבותה של הממלכה המוסלמית רבת־הלאומים: תנועות השיחרור של הד׳ימים, האמאנציפאציה, והקולוניזציה האירופית. שלוש התנועות האלו, שהיו קשורות להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של אירופה, זיעזעו את החברות המוסלמיות המתנוונות והחישו את התפוררות הממלכה העות׳מאנית. בכך גם החישו שלב של נסיגה שבא לאחר שלב ההתפשטות, אשר ב־1683 הצעיד את צבאות העות׳מאנים עד שערי וינה.

מטעמים גיאופוליטיים ברורים פרצו המרידות הראשונות של העמים המשועבדים באחוזותיה האירופיות של תורכיה. התקוממות זו של אוכלוסיות נוצריות, שנתמכה על־ידי השאיפות היריבות של המערב מזה ורוסיה מזה, כירסמה בטריטוריה של האומה משך כל המאה הי״ט. לאחר גירוש התורכים מטראנסילוואניה (1691), מהונגריה (1686-97), מוואלאכיה וממולדאביה (1829), השתחררו, משך מאה שנה של מאבקי־דמים, סרביה וחלקים של יוון (1830), בולגריה, בוסניה, מונטנגרו, הרצגובינה (1878), רובה של תיסאליה וחלק מאפירוס (1881), כרתים (1908), מאקידוניה ותורכיה האירופית כולה (1913-1911). באסיה התיכונה פינה האסלאם מקומו לכיבוש הרוסי בקרים (1783), בסאראניה (1812) וגרוזיה (1813), בקווקאז (1841-59), בתורכסתן (1864-85) ובנסיכויות בוכארה (1868), ח׳יוה (1873-81) וח׳וקאנד (1875), עד שלבסוף נפלה גם מֶרוְ(1884). התפוררות זו חלה בד־בבד עם ההשתלטות האירופית על הודו (1815-1796), אלג׳יריה (1830-43), תוניסיה (1881), מצרים (1882), טריפוליטאניה (1911) ומארוקו (1912), ולאחר 1918—על הפרובינציות הערביות של הממלכה העות׳מאנית

התנועות הלאומיות של עמי הד׳ימה ומאבקן לאמאנציפאציה השלימו זה את זה. אולם אף שנסתייעו בגאות הקולוניאלית הרוסית־האירופית הרי לעתים קרובות היו הן עצמן קרבנותיה, ואינטרסים אימפריאליסטים יכלו לנצלן בנקל לצרכיהם. הברית של עמי הד׳ימה עם מעצמות־המערב לא התייסרה אלא על הצטלבות של אינטרסים. הד׳ימים ביקשו את עזרתה של אירופה כדי להיפטר מן הד׳ימה, ואילו האירופים תמכו במאבקם כדי להחליש את התיאוקרטיות המוסלמיות. עמי הד׳ימה עצמם כמעט לא היו אלא כלי־משחק, שנוצלו או הוקרבו על לוח־השחמט הבינלאומי.

שתי התנועות האלו—הלאומנות החותרת לשיהרורה של ארץ והאמאנציפאציה השואפת לביטול ההפלייה המשפטית—כל כמה שחלוקות היו הנה בכל־זאת היה קשר אורגאני ביניהן. אכן, כל קיבוץ ד׳ימי השתתף בשתי התנועות האלו שנבעו מפיזורו בתוך דאר אל־אסלאם. אף שהארמנים, היוונים, ולימים היהודים, דרשו — בגלל התנאים ההיסטוריים — שוויון זכויות בתוך הממלכה העות׳מאנית, הרי ביוון, בארמניה ובאו־ץ־ישראל ביקשו לשחרר את מולדותיהם. משום כך באו רדיפות ומעשי־טבח על הד׳ימים בכל אשר היו, כי שנאתה של האומה הקיפה הן את אירופה — שנתנה חסותה לתנועות השיחרור והאמאנציפאציה — והן את בני־חסותה. התכווצותה של האומה נתנה אותותיה בהרבה מקיבוצי הד׳ימים. מפלותיה של פרס הביאו לטבח שנעשה בקהילות היהודיות של תבריז (1830), ארדביל, זנג׳אן ושאר ערים באזרביג׳אן, לפרעות ביהודי משהד והמרת־דתם המאונסת (1839), וכן לשאר רדיפות בהמשך המאה הי״ט. במגרב סבלו היהודים עקב מפח־הנפש וההשפלה שגרמה הקולוניזציה הצרפתית. שחיטות בכּיוס ו״מעשי־הזוועה בבוסניה״ נתלוו למלחמות־השיחרור ביוון ובבלקאנים. תהליך האמאנציפאציה הביא להשמדתם של עשרים אלף נוצרים בסוריה, בארץ־ישראל ובלבנון ב־1860. הלאומנות הארמנית דוכאה על־ידי רצח־עם. תנועות האמאנציפאציה והשיחרור הלאומי של הד׳ימים גרמו אותה מידה של התנגדות מצד האומה ואותם אמצעי־תגמול, שלא רוסנו אלא בכוח הציים והצבאות הקולוניאליים של אירופה. אכן, האמאנציפאציה של הד׳ימים עוררה בעיות שאין להתגבר עליהן, לפי ששרשיה נעוצים היו בתביעות טריטוריאליות ותרבותיות.

על רקע זה יש לראות את הנסיון האירופי לעודד את הלאומנות המקומית (העות׳מאניות או הערכאות) במזרח. אולי עשויה היתה לאפשר את הפרדת הדת מן הפוליטיקה ולפלס דרך לאמאנציפאציה של הרעאיא. על־ידי שהציגה את היחסים הבינלאומיים בהקשר חילוני המבוסס על עקרון שוויון־הזכויות לכל האזרחים ועל הלגיטימיות של הלאומים, גנזה הלאומנות את מושג הג׳האד ואת תולדתו הישרה: הד׳ימה. אחרי השחיטות של 1860 בלבאנט נעשו הנוצרים של סוריה חסידיה הנלהבים ביותר של הלאומנות הערבית, אולם עירבוב־התחומים בין האסלאם לערכאות עתיד היה להוליך את הנוצרים למבוי סתום מבחינה אידיאולוגית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר