שושביני הקדושים-יורם בילו-שאלת חלום ושאלות אחרות

 

פרק ראשוןשושביני הקדושים

הערצת צדיקים במרוקו ובישראל:

היבטים עיוניים, מחקריים והיסטוריים

 

פתיחה: שאלת חלום ושאלות אחרות

ספר זה תחילתו בחלום. לא אני חלמתי את החלום הזה, אלא פועל ייעור מצפת ששמו אברהם בן־חיים. נתקלתי בשם זה לראשונה באמצע שנות השבעים, בעת שאספתי חומר לעבודת הדוקטור שלי, שעסקה ברפואה עממית בקרב יוצאי מרוקו בישראל (בילו תשל״ח). את המחקר ערכתי במושבים נידחים בשפלת יהודה, מקומות שנותרו רחוקים מן העין הציבורית מאז הקמתם בשנות החמישים והשישים אף שרק פחות משעת נסיעה מפרידה בין רובם לבין תל־אביב או ירושלים.

באחד מהמושבים האלה נתקלתי בחלומו של אברהם על גבי עותק משוכפל של ׳הודעה לציבור׳, שנשלחה על ידיו לבית הכנסת המקומי ושעוררה עניין רב בקרב המתפללים. בהודעה, שלשונה נמלצת ופתיחתה כמו־נבואית, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו בחלומו רבי דוד ומשה, מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו, הקבור באזור האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, והביע את רצונו להסתפח לחסידיו לשעבר, שבעלייתם לארץ הותירו אותו בודד מאחור. הצדיק תבע מהחולם להקצות לו חדר בביתו שבצפת ולפרסם את כתובתו החדשה כדי שכל הנזקקים לעזרתו יוכלו לפנות אליו. אברהם אכן עשה כדבריו. ה׳הודעה לציבור׳, שהופצה בבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, מסתיימת בקריאה נרגשת לכל נאמניו של הצדיק לחגוג את ההילולה שלו בראש חודש חשון בביתו החדש שבצפת.

תוכנו המסעיר של החלום — מפגש פנים־אל־פנים עם צדיק אגדי, המבקש לעלות לארץ בעקבות נאמניו־לשעבר שנטשוהו, ולהיהפך לדייר של קבע בביתו של החולם — הפתיע אותי מאוד. אך לא פחות מכך הופתעתי מגלגולי החלום הכתוב ומהתגובה הציבורית שעורר. כפסיכולוג קליני בהכשרתי נטיתי לראות בחלומות ביטוי מובהק של חוויה פרטית, סובייקטיבית וחמקמקה, שבמסגרת טיפולית — על ספת הפסיכואנליטקאי למשל — ניתן לקרוע באמצעותה צוהר למסתרי הנפש. אולם במקרה הזה נהפך החלום מחוויה אישית לאירוע פומבי. הוא נכתב, שוכתב ונערך כסיפור, יחד עם חומרי חלום ואירועי ערות אחרים, ואחר כך הודפס, שוכפל והופץ לצורך גיוס משתתפים לפולחן הצדיק המהגר. מה שהחל לכאורה כחזיון לילה פרטי המקיף עולם חוויות תוך־אישי, הפך לתופעה תרבותית ממשית, בעלת קיום אובייקטיבי בעולם הבין־אישי והחברתי.

עד מהרה למדתי כי רוב קוראי המכתב הגיבו למסריו בהתרגשות ובהתלהבות, ולא הוטרדו כמעט בשאלות על טבעו האמיתי של החלום ועל אמינותו של החולם. נכונותם להאמין במסרי החלום לא הייתה מנותקת, מן הסתם, מהבשורה שנשאו מסרים אלה, בשורה שהחייתה מסורת מרכזית מעברם במרוקו. אם פולחן הצדיק רבי דוד ומשה איבד מחיוניותו אחרי העלייה לארץ, בהעדר אתר נגיש המנקז אליו את ביטויי ההערצה לצדיק ואת הבקשות לסיועו, הנה בא אברהם וכונן זירה חלופית לחידוש הפולחן ולהעצמתו. אולם מעבר לגורם המניע הזה, היה ברור לי כי תפיסת החלום של רבים מקוראי האיגרת נבדלה בחדות מתפיסתי שלי. כאמור, בעבורי הייתה משמעות החלום מעוגנת במישור הפסיכולוגי, ואין היא אלא שיקוף של מציאות פנימית של משאלות, מצוקות וקונפליקטים הקשורים לנסיבות חייו המיוחדות של החולם. אולם בעבורם היה החלום (לפחות מן הסוג שהוצג כאן) ממוקם במציאות קוסמולוגית חיצונית, ככלי להעברת מסרים מישויות בעלות מעמד אונתולוגי מיוחד (׳על־טבעי׳), כמו מלאכים, צדיקים ושדים. ההוד והשגב בחלומו של אברהם היו קשורים בעיני לכוחות הדמיון היצירתיים שמקורם בנפתולי נפשו, ואילו בעיניהם — לספירה דתית טרנסצנדנטלית ורוויית קדושה, ועם זאת משולבת באופן אורגני באירועי המציאות.

כשבע שנים חלפו מהיום שבו התוודעתי לאיגרת החלום ועד שנקשתי, ביום חורף ערפילי במיוחד, על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית, שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה. אולם האווירה בדירת הקרקע הדחוסה והמהבילה, שבה התגוררו באותה עת מלבד הצדיק, בני הזוג בן־חיים ושישה מעשרת ילדיהם, הייתה רחוקה מלהיות מיסטית. את פני קידמה הוויה מיוחדת במינה שבה התנהלו, תחת קורת גג אחת, חיים משפחתיים שגרתיים וקולניים, שברכו פעילויות ביתיות של בישול, כביסה וניקיון, התכנסות לארוחות, הכנת שיעורים, משחקים ומריבות בין הילדים וצפייה בטלוויזיה, בצד פעילות טקסית של מקום קדוש, הקולט מבקרים מקרוב ומרחוק, בכל שעות היום (ולעתים גם בלילה).

אברהם ובני משפחתו פתחו לפני את דלתות ביתם ולבם. במרוצת השנים ביקרתי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ עשרות פעמים בימי חול ובמועדי ההילולה, ראיינתי את אברהם, את אשתו ואת רוב ילדיו, וכן רבים מהפונים לצדיק, וצפיתי בדפוסי הפעילות באתר הביתי. פעמים אחדות התלוויתי לאברהם בעבודתו ביערות ביריה או בביקוריו בעיריית צפת בענייני האתר שבביתו. כמו מבקרים אחרים, ואף יותר מהם, נהניתי מהכנסת האורחים הנדיבה של משפחת בן־חיים, וחשתי עצמי בר מזל על שמצאתי לי זירת מחקר כה ידידותית. התחברתי עם בני הבית, סעדתי על שולחנם מן המטעמים שהכינה מסעודה, אשת אברהם, במטבחה הזעיר אך הרוחש פעילות מתמדת, ולעתים אף לנתי בדירת החדר הסמוכה לבית רבי דוד ומשה, שבה התגורר אחד הבנים הבוגרים של המשפחה.

חלק מקבלת הפנים החמה שזכיתי לה נבע מן הסתם מתפקודו של הבית כאתר עלייה לרגל, הפתוח בכל שעות היום לקבלת מבקרים. העדר החציצה בין שתי המסגרות הרגיל את דיירי הבית למציאות יום יומית, שבה מסגרות החיים המשפחתיות נפרצות תדיר על ידי זרים. ניתן אף לטעון, כי עצם ההחלטה על הקמתו של מקום קדוש פתוח לכול בלבה של דירת מגורים מעידה כי פתיחות לזולת ונכונות להכנסת אורחים היו טבועות באופיים של בני הזוג מימים ימימה. בין כך ובין כך, ככל שלמדתי להכיר יותר את המקום ואת הסובבים אותו, חשתי כי נוכחותי באתר, בייחוד בימי ההילולה, משתלבת והולכת בנוכחות הקבע של דמויות מוכרות אחרות במקום. על בני המשפחה, העוזרים המתנדבים, הקבצנים, הרוכלים, הזמרים, השוחטים ומברכי הברכות נוסף גם אנתרופולוג אחד. מלבד זאת, אברהם לא הסתיר את תקוותו, שהתעניינותי ב׳בית רבי דוד ומשה' וכוונתי המוצהרת לכתוב ספר על אודותיו (כוונה המתממשת עתה באיחור גדול), יוסיפו לפרסומו ולהתקבלותו של האתר. עד כמה היו גבולות התפקיד שלי חדים וברורים בעיניו למדתי באחת מההילולות, כאשר ביקשתי לעזור לבני הבית הטורחים והמתייגעים בשירות האורחים, ונעניתי על ידיו בסירוב מוחלט. ׳אתה תלך, תקליט, תדבר עם האנשים׳, הציע־קבע, ותחם בכך את מסגרת עבודתי כמתעד האירועים באתר. נאמן להגדרת תפקיד זו חזר אברהם והפגיע בי לפרסם את החומרים שאספתי, ובכך הזכיר לי, באופן משונה, אחדים מעמיתי הבכירים באוניברסיטה, שהעלו תדיר את מפלס החרדות שלי בהטפות על חשיבות הפרסום המדעי השוטף לצורכי קביעות וקידום.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר