ארכיון חודשי: אוקטובר 2015


משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור…..

ב. שערי זמרהמשכיל שיר הידידות

חלק זה מכיל אף הוא עשרים ושמונה פיוטים, מתוכם שבע בקשות לשבת, אחת מהן לשבת שירה, אחרת לשבת יתרו על עשרת הדיברות. שמונה פיוטים נכתבו לחגים שונים: לסוכות, לחנוכה, לפורים ולפסח, שלוש רשויות לקדיש לחג המצות. לחג השבועות הקדיש הפייטן שבעה פיוטים. שלושה פיוטים עוסקים בסיום מסכת ובחניכת ספר תורה. בפיוטים לחנוכה מתאר הפייטן את מחשבות מלכות יוון הרשעה:

הצר הצורר כל היום התאווה תאווה/ להעביר את ישראל על תורה ומצוה על שבת ראש חדש ומילה בגזירה שוה/ שכלה חרב בבית.

הפיוט לחג המצות נכתב בארמית, ותוכנו סיפור יציאת מצרים. מתוך הפיוט נזכיר את דבריו על מכת בכורות:

בוכריא מיתו כולהון / מזעירהון ועד רבהון

לא אשתאר חד מנהון / והוה בפלגות ליליא

 כפי שכתב בהקדמתו, שהפיוטים מזמרים עריצים, אכן מתאר הפייטן בפיוטים אלה את מפלת האויבים העריצים.

בכותרת הפיוט הראשון לחג השבועות כתב הפייטן: ׳אתן כבוד לתורה בכ״ב בתים מאלף ועד תו'. ועוד אלפא ביתא אחרת בסופי הבתים. בפיוט זה משקע הפייטן פסוקים מהמקרא וממדרשי חז׳׳ל העוסקים במתן תורה. בסוף הפיוט הוא משלב יסוד קבלי.

 תמימה לבשי נא כ״ד קשוטי סודי / צרופי אדנות כולם כעדי /

 תלבשים ותקשרים ככלה

ג. ישיר משה

חלק זה מכיל שלושים ושישה פיוטים, מהם ארבע עשרה אהבות, שבהן מתאר הפייטן בדרך של מונולוג ודו שיח את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. מחד גיסא הוא מתאר את הבדידות שבה שרוי עם ישראל ואת יסוריו בגלות, ומאידך גיסא הוא מתאר את שעת ההתחברות בין הדוד והרעיה. האהבה ׳מה יפה ונפלאתה׳ כתובה בדרך של דו שיח, ובשני הטורים שלהלן הדובר הוא הקב״ה:

שאול שאל האיש הוד יופיה / נפשו בנפשה נקשרה

בקול קורא אחות ורעיה / בואי יפה והדורה

ובשני הטורים שלאחריהם הדוברת היא כנסת ישראל:

היא תשיב אמריה אליו / דודי לי וגם אני לו /יביאני אל תוך חדריו/

חותם על לב ישימני.

פיוט מיוחד בחלק זה הנו הפיוט בשבח האר״י נר ישראל ונתיבותיו, ובו הוא מהלל אותו, את ספרו ואת תלמידו. להלן מספר טורים לא עוקבים מתוך הפיוט:

מי האיש החפץ חיים / יקרא ספר אוצרות חיים

הוא רב כולל מגיד רזי / יצחק לוריא אשכנזי

 וברכה לראש משביר / הנאור וגם כביר

 המקובל והגביר / תלמידו כה״ר חיים.

 פיוטים אחרים עוסקים בצרכיו האישיים של האדם, כמו הפיוט למי שמתפלל על בנים ותחילתו:

 הבה לי בנים / אל דך דל בך חוסה / בדמעה על פנים

 תשעה עשר פיוטים, שסוגם לא צוין בכותרתם, עוסקים בגלות וגאולה.

ד.         זכר לחורבן

בחלק זה שמונה עשרה קינות. בתחילתן כתב: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חיברתי על החורבן, ועל גלות השכינה, ועל אורך הגלות, ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא, ועל תוקף המסים והארנוניות… והשי״ת יאמר די לצרות עמו ישראל׳. מכותרת זו אנו למדים כי הפייטן כתב קינות על גלות עם ישראל, וכן על סבל הקהילה במרוקו, בין היתר בשל עול המסים. כמו כן נמצא קינות שכתב על מותם של חכמים בקהילה. כל הקינות מסתיימות בבקשה לגאולה, וכך סיים את הקינה ׳יום זה מספד אגדילה׳:

מה נאוו על ההרים / מבשרי ישועה

 לעם זרע גברים / בקול שופר ותרועה

ה.         שערי תשובה

בחלק זה תשע תוכחות לאדם. בכותרת לחלק זה כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותוכחות על עוון, אשר חברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״. גם כאן נמצא הד לשירת הקבלה שלו ׳מערת שדה המכפלה׳. בכותרת אחת התוכחות נכתב: ׳אחרת על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש ותחילתה ׳מעלתי באלוקי ישראל׳.

התוכחה ׳מה לך יחידתי׳  כתובה בדרך של דו שיח בין הנשמה לגוף. דברי הגוף:

מה לד יחידתי בוכה בלא דומי

 דברי הנשמה: הלא כמו עבד תתעמר בי לילי ויומי

בסוף הספר נדפסו פיוטיו של ר׳ שלום אבן צור ובהם שירו על סוד העיבור. בכותרת השיר נכתב: ׳שיר חדש דבר דבור למולדות ולעיבור מיתד ושתי תנועות יתד ושתי תנועות ויתד ותנועה אחת.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..

אימת החלום

הרב הצעיר, יהודה שטרית שכוכבו דרך ותשומת־לב הכל הופנתה אליו, הפך לדרשן מוצלח ופייטן בחסד־עליון. הוא תרם מכוחו וזמנו לקהילה שלא על מנת לקבל פרס. פרט לכך, היה מטפל בהתרמת כספים למען עניי־הקהילה. את קיומו הבטיח הרב מעסקי־מסחר שהקים לו דודו, דודו ישועה. את הסמכתו כרב, קיבל הרב יהודה בישיבת־בית־אבוחצירה, בתאפילאלת. אולם הוא למד לפני ואחרי זה אצל רבנים גדולים כאביו, הרב מכלוף, אצל באבא־דודו חזן וגם אצל רבי יוסף חליווה. זה האחרון, היה בקיא בחוכמת־ישראל וכולם  כיבדוהו והעריכוהו למרות שלא היה מן המכבידים והמחמירים. התנהגותו הייתה עממית להפליא ויהודי־תאלסינט זכו בשרותו משך שנים רבות. רבי יוסף חליווה היה מעשן בשרשרת, ולגביו, היה רבי יהודה לא תלמיד אלא ידיד ורע שאיתו מצא שפה משותפת בתחומים רבים. לרב יהודה הצעיר ערכו יהודי־העיירה קבלת פנים מפוארת בעת שהיגיע כרב מתאפילאלת על גבי מרידה כשידידים וקרובים רבים מלווים אותו ודודו ישועה בראשם.

לאחר ימי המסיבות שנערכו לרגל הסמכתו של רבי יהודה הצעיר, הוא נתבקש לעזור בניהול חיי־העיירה. הוטל עליו לרכז את קופת־הסעד לעניי העיירה, לדאוג להגברת התרומות וכן לחלק לעניים לפי ראות עיניו את צרכיהם החומריים. הרב הצעיר, שכולו חן והדר, עשה את עבודתו במסירות ובנאמנות שאין למעלה ממנה. מדי יום חמישי, ביקר הרב הצעיר אצל הסוחרים היהודים וגבה מהם מטבע של ״פראנק״ אחד על כל שק־קמח, שק סוכר, שק אורז, שק שעורה וכל מצרך אחר שהסוחרים קנו מסיטונאים לשיווק בחנויותיהם. גם הסיטונאים שמכרו לסוחרים את הסחורות שילמו את ׳המס היהודי״ שעליו הוחלט בוועד־הקהילה למען העניים של עיירתם.

התקופה הייתה תקופת בצורת, מחלות, רעב ומחסור בכל, והיהודים נדרשו לעשות מאמצים לקיום עניי עיירתם שנתרבו מיום ליום.

היה זה מס־חובה, שאסור לשלם פחות מגובהו אך מי ששילם יותר מזה, באה עליו הברכה. איש מהסוחרים לא ניסה להתחמק מתשלום זה, למרות שהכביד עליהם מאוד. איש גם לא העז להעלים מהכנסותיו, כי הרב יהודה דאג לקבל רשימת־הסחורות מהסיטונאים המעטים בעיירה ולפי זה חייב את הקמעונאים בהתאם למספר שקי סחורותיהם. בנוסף למס זה, גבה הרב מטבע של פרנאק אחד לכל שבוע מכל הסוחרים ובעלי־המלאכות. בעיירה היו באותה תקופה למעלה ממאה משפחות עניות שלא עסקו במאומה ועיניהם נשואות אל הרב יהודה שדאג בכל מאודו להקל על מצבם החומרי. צורכיהם של העניים היו רבים, ובכל יום שישי היה הרב עובר בכל בית ונותן או תרומת־הסעד המגיעה לכל משפחה לפי מספר נפשותיה ומצבה החומר והבריאותי. המס והתרומות לא סיפקו את דרישות העניים אך הסוחרים סרבו

בתוקף לתרום יותר. יהודי אחד ויחידי ושמו דוד אמסלם, היה תורם מדי שבוע לא פחות משבע עשרה פראנקים לעניים. סכום זה היה גבוה לאין שיעוו באותה תקופה. דוד אמסלם היה ידוע מאז ומתמיד כיהודי ירא־שמים, חסיד, צנוע, מרבה מצוות וצדקה וספר תהילים תמיד בידו. הוא היה סוחר זעיר, פשוט ובעל משפחה ברוכת־ילדים, תמיד עשה מעל ומעבר ליכולתו למען הצלת־יהודים מחרפת־רעב. העניים המרודים הרבים שקבלו את תמיכות הסעד הזעירות רק בבוקר של יום ששי, התרוצצו כדי להיאבק עם הזמן ולהספיק לקנות את צורכיהם ולהכין את השבת. עניים אלה התלוננו בפני הרב שאין הם מספיקים בשל קוצר הזמן. הרב ניסה להקל על העניים ולחלק להם את התרומות ביום חמישי. הסוחרים סרבו לשלם לפני יום זה והרב טרח רבות כדי לשכנעם לשלם תרומות־מס אלה בכל יום רביעי. ומשהצליח, קיבלו העניים את תמיכותיהם בכל יום חמישי. רבי יהודה הצעיר לא נתפנה לעסוק כמעט בשום דבר אחר. עניי־עיירתו סיפקו לו תעסוקה מעל הראש, במשך למעלה מארבע שנים. העניים שרבים מהם התביישו במצבם ואף סירבו להיראות מחוץ לבתיהם, סבלו קשות מחיי־ דוחק ודלות. שנות־העוני, הדלות והבצורת הכבידו על כל תושבי האזור, אך מי שהרגיש אותן היטב על בשרו היו כמובן העניים המרודים. כאשר הגשם התחיל לרדת בשפע ולא חדל במשך שבועות ארוכים, רווח לכולם. ערבים ויהודים יצאו לעבודות האדמה, ולא חלפו חודשים מעטים ולא נותר אף עני אחד בקרב יהודי־העיירה מלבד החולים, האלמנות והיתומים.

גוראמה האהובה לא איכזבה גם הפעם, אנשיה החזיקו מעמד, היטו שכם אל שכם והתמודדו עם הבעיות והקשיים בלי עזרה מבחוץ. העיירה הקטנה היתה משרה אווירה מרנינה וחמימה על תושביה למרות סבלה בעבר, דלותה בתקופות קשות וחרף היותה נידחת בדרום־מערב מרוקו. היא היתה מקסימה ביופיה ונופיה מרהיבי־העץ; מכל כיוון נשקף נוף שונה, ההרים בדרום צופים אל עבר הירק בצפון. הנוף המישורי ממזרח צופה אל הנוף המדברי של המערב, והיא, ניצבת במרכזם של נופים אלה, במרכזם של ארבעה בתי־קברות מכל הדתות והגזעים. אוויר צח ויבש שרר בעיירה כל ימות השנה וכל תושביה היו מאוהבים בה ולא ששו לחשוב על נטישתה למרות יכולתם להתקיים בכבוד מן הערים הגדולות.

הצרפתים חגגו עשור לשלטונם במרוקו אך מצבם עדיין לא היה מבוסס. במקומות רבים במדינה היו עדיין מרידות של שבטים, ותוכניות רבות לפיתוח ובינוי שובשו בשל כך. הצבא היה תמיד בכוננות כדי לדכא כל התנגדות ומרד, אולם לשליטה גמורה בכל רחבי המדינה לא זכו הצרפתים מעולם. היו הוראות חמורות ומשפילות מצד הצרפתים כלפי האוכלוסיה. אחת ההוראות הייתה, שכל אדם הפוגש או נתקל בקצין צרפתי, ללא הבדל דרגה, חייב לעמוד דום על רגליו ולהצדיע לו. ויותר מזה, כאשר מושל צבאי היה יוצא לסיור בעיירה, היו ההמונים עומדים, מצדיעים וממתינים עד שהוא יעבור במקום ורק אז היו יכולים לזוז ממקומם. הנוטרים, הזקיפים והשומרים למיניהם, שהיו מתלווים למושל בסיוריו וביקוריו, היו עוצרים כל אדם שלא הצדיע כהלכה, ומשליכים אותו לכלא לתקופה בלתי־מוגבלת ובלי משפט.

האוכלוסיה שעזרה בהשלטת הסדר הורשתה לשאת נשק והצרפתים היו גמישים בנושא זה על פי המלצותיהם של השייכים וראשי השבטים במרוקו. גם בעיירה גוראמה הציע המושל מָטֵר לדודו ישועה לקבל נשק להגנתו ולהגנת הציבור, וזה האחרון הסכים לכך והמליץ על שני יהודים נוספים לקבלת־נשק־ אישי. עוזרו של דודו ישועה, יחיה משה קיבל אקדח וכדורים והשלישי היה דוד לחיאני שהיה גבר חסון וחזק. דוד לחיאני זכה בנשק־אישי בעיקר מפני שהיה חותנם של דודו ישועה ושל יחיה משה. לדוד לחיאני היו בנות יפות, צנועות ומטופחות על פי המסורת והדת היהודית. דודו ישועה שזה עתה התגרש מאשתו השניה שהיתה קודם לכן אשתו השניה של דוד לחיאני, נשא לאישה, השלישית במספר, את בת דוד לחיאני עצמו, יקוט. כך עשה גם יחיה משה. הוא התגרש מאשתו הראשונה ולקח לו לאשה את היפה והחכמה שבבנותיו של דוד לחיאני, זוהרה שמה וכך הייתה בחייה ובהליכותיה. היא נישאה לו כשגילה תריסר שנים והוא היה כבר אב לשלושה וגרוש בן ארבעים. גירושין ונשואין היו ענין של יום־יום בחייה של הקהילה היהודית בעיירה, ולא פעם קרה ששני גברים התחלפו בנשותיהם מייד עם גירושיהן.

שלושת היהודים בחרו להצטייד באקדחים ולא ברובים, וזאת מפני שעל אקדח קל יותר לשמור מאשר על רובה. גם לקח אסון הריגת פטמה הערביה על ידי מאיר היהודי ברובה של אביה, שיכנע את השלושה שלא להעדיף רובים.

״בעוד הצרפתים פורקים את הערבים מנשקם, נוטלים אותו היהודים״. טענו אחדים מהיהודים כלפי השלושה והזהירו אותם מפני חשדנות הערבים כלפיהם. ״אבל הצרפתים פורקים נשק רק ממורדים וממתנגדים לכיבושם״ — צעק דודו ישועה, והשתיקם. בטחונו העצמי של דודו ישועה היד כעת רב מכפי שהיה אי־פעם והוא נהנה מאימונו המלא של המושל מטר. דודו ישועה היה ידוע כמארח למופת ובין באי־ביתו היו ״השייכים״ הערביים והמושלים הצבאיים. באחד מימי חתונת ביתו יקוט עם בן דודו, הרב יהודה, ערך מסיכה מפוארת למושל מטר ולכל אנשי העיירה ונכבדיה. כולם שתו משקאות חריפים עד לשוכרה מוחלטת, ואף המושל הוצא מביתו של דודו ישועה שיכור כלוט. הוא התנודד ברחובות העיירה כל הדרך אל ביתו שבגן הענקי של העיריה.למחרת בבוקר, הזמין המושל מטר את דודו ישועה שהפך לידידו, והעניק לו שעון כיס טוב ומדוייק. היה זה מאורע בלתי רגיל, מלבד שעונו של המושל הצבאי, היה שעונו של דודו ישועה היחיד בעיירה כולה. דודו ישועה למד מהר לקרוא את השעות ושעונו שימש את הציבור כולו יום יום. הידידות בין השניים חרגה מהמקובל והם הפליגו בשיחות אישיות ופוליטיות מלבד הדיונים על העיירה ותושביה.

באחד הימים התכנסו ראשי־הכפרים, ראשי־השבטים, דודו ישועה ועוזרו יחיא משה, בלשכתו של המושל מטר. הם הציגו את בעיותיהם בפני המושל כשהם ישובים על הרצפה המרוצפת שחור־לבן, והמושל במדיו המצוחצחים הקשיב להם על כורסה מאחורי מכתבתו הרחבה.

הערבים היו לבושים ז׳ילבות וגלימות לבנות, ומצנפות גדולות מבד מרושת דק, עדין ולבן כשלג על ראשיהם. שני היהודים התפארו בלבוש של ז׳ילבות מבד גברדין שחורות ועל כתפיהם היו מונחות גלימות־צמר לבנות, פרי מלאכתן של נשותיהם הנאמנות. על ראשיהם חבשו כובעים שחורים ולרגליהם נעלו נעלי־עור מצוחצחות. גם הערבים וגם היהודים היו מזוקנים ופאותיהם מתחילות להכסיף. לאחר הדיונים הקצרים, קבע המושל בערבית רהוטה שיום השוק המרכזי יהיה יום שני בשבוע ואילו ביום חמישי יתקיים יום־שוק חופשי נוסף. המושל קם ממקומו וכולם קמו על רגליהם כאיש אחד. הם הצדיעו לו והוא החזיר להם בהצדעה שהעידה על איש צבא מאומן כהלכה. כולם עזבו את לשכתו של המושל פרט לשני היהודים שנתבקשו להמתין.

הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

 

הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

 

איתמר מלכא

אנטיפה ובזו-מקורות שונים- תמונות מביקורו של מאיר זגורי

תמונות מהעיירה בזו, לפנים עיירה שחיו בה יהודים, בה ביקרתי בשנות החמישים המאוחרות…

להלן כמה תמונות מביקורו של מאיר זגורי, מדריך תיירים לחו"ל כולל מרוקו, שהוא גם בן משפחתי…

bzou-1bzou-2bzou-3bzou-4

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הדימים

חשוב להדגיש כי היעדרן של מהומות במצרים בכל התקופה הזאת הוא בגדר חריג מופלא. הסיבה לכך היתה שמוחמד עלי עצמו הוא שהחליט על הריפורמות מרצונו והנהיג אותן, שלא כבמקומות אחרים שבהם נעשה הדבר במידה רבה בהשפעתם של כוחות מבחוץ.

עוד מעצם ראשיתה של המאה הי״ט פנתה אפוא מצרים לדרך המודרניזציה וניסתה לבטל את אי־השוויון בין הדתות. היא נתנה לכמה ארצות נוצריות באירופה, ובפרט לרוסיה ולאוסטרו־הונגריה, דוגמה של חברה מוסלמית מתקדמת וליבראלית העולה על דרך של תיקונים, שלגבי אותה תקופה היו מהפכניים. ואכן, תעודות מעידות שמצבם של הד׳ימים במצרים ובתורכיה היה קשה פחות מאשר באו־ץ־ישראל, בסוריה, בעיראק, במגרב, בפרס או בתימן. בארץ־ישראל ובסוריה הביאו הריפורמות שכפה הסולטאן התורכי על האוכלוסיה הערבית לידי מהומות עזות. במגרב שונו דרכי ההתנהגות המסורתיות רק על־ידי ההתנחלות האירופית, שחוללה תהפוכה גמורה. בפרס זכו המיעוטים בשיווי־זכויות על־ידי מהפכה שהתחוללה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובתימן פסקו הרדיפות רק עם היעלמם של הקרבנות — כלומר משעקרו כולם ב־50־1949 למדינת־ישראל. הבדלים אלה בדפוסי־התנהגות תואמים את הזרמים ההיסטוריים השונים ואת הסגולות המיוחדות לעמים המרובים של דאד אל־אסלאם.

בכללו של דבר, יכולים אנו להבחין בשלושה כוחות נפרדים שעירערו בעת־ובעונה־אחת את יציבותה של הממלכה המוסלמית רבת־הלאומים: תנועות השיחרור של הד׳ימים, האמאנציפאציה, והקולוניזציה האירופית. שלוש התנועות האלו, שהיו קשורות להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של אירופה, זיעזעו את החברות המוסלמיות המתנוונות והחישו את התפוררות הממלכה העות׳מאנית. בכך גם החישו שלב של נסיגה שבא לאחר שלב ההתפשטות, אשר ב־1683 הצעיד את צבאות העות׳מאנים עד שערי וינה.

מטעמים גיאופוליטיים ברורים פרצו המרידות הראשונות של העמים המשועבדים באחוזותיה האירופיות של תורכיה. התקוממות זו של אוכלוסיות נוצריות, שנתמכה על־ידי השאיפות היריבות של המערב מזה ורוסיה מזה, כירסמה בטריטוריה של האומה משך כל המאה הי״ט. לאחר גירוש התורכים מטראנסילוואניה (1691), מהונגריה (1686-97), מוואלאכיה וממולדאביה (1829), השתחררו, משך מאה שנה של מאבקי־דמים, סרביה וחלקים של יוון (1830), בולגריה, בוסניה, מונטנגרו, הרצגובינה (1878), רובה של תיסאליה וחלק מאפירוס (1881), כרתים (1908), מאקידוניה ותורכיה האירופית כולה (1913-1911). באסיה התיכונה פינה האסלאם מקומו לכיבוש הרוסי בקרים (1783), בסאראניה (1812) וגרוזיה (1813), בקווקאז (1841-59), בתורכסתן (1864-85) ובנסיכויות בוכארה (1868), ח׳יוה (1873-81) וח׳וקאנד (1875), עד שלבסוף נפלה גם מֶרוְ(1884). התפוררות זו חלה בד־בבד עם ההשתלטות האירופית על הודו (1815-1796), אלג׳יריה (1830-43), תוניסיה (1881), מצרים (1882), טריפוליטאניה (1911) ומארוקו (1912), ולאחר 1918—על הפרובינציות הערביות של הממלכה העות׳מאנית

התנועות הלאומיות של עמי הד׳ימה ומאבקן לאמאנציפאציה השלימו זה את זה. אולם אף שנסתייעו בגאות הקולוניאלית הרוסית־האירופית הרי לעתים קרובות היו הן עצמן קרבנותיה, ואינטרסים אימפריאליסטים יכלו לנצלן בנקל לצרכיהם. הברית של עמי הד׳ימה עם מעצמות־המערב לא התייסרה אלא על הצטלבות של אינטרסים. הד׳ימים ביקשו את עזרתה של אירופה כדי להיפטר מן הד׳ימה, ואילו האירופים תמכו במאבקם כדי להחליש את התיאוקרטיות המוסלמיות. עמי הד׳ימה עצמם כמעט לא היו אלא כלי־משחק, שנוצלו או הוקרבו על לוח־השחמט הבינלאומי.

שתי התנועות האלו—הלאומנות החותרת לשיהרורה של ארץ והאמאנציפאציה השואפת לביטול ההפלייה המשפטית—כל כמה שחלוקות היו הנה בכל־זאת היה קשר אורגאני ביניהן. אכן, כל קיבוץ ד׳ימי השתתף בשתי התנועות האלו שנבעו מפיזורו בתוך דאר אל־אסלאם. אף שהארמנים, היוונים, ולימים היהודים, דרשו — בגלל התנאים ההיסטוריים — שוויון זכויות בתוך הממלכה העות׳מאנית, הרי ביוון, בארמניה ובאו־ץ־ישראל ביקשו לשחרר את מולדותיהם. משום כך באו רדיפות ומעשי־טבח על הד׳ימים בכל אשר היו, כי שנאתה של האומה הקיפה הן את אירופה — שנתנה חסותה לתנועות השיחרור והאמאנציפאציה — והן את בני־חסותה. התכווצותה של האומה נתנה אותותיה בהרבה מקיבוצי הד׳ימים. מפלותיה של פרס הביאו לטבח שנעשה בקהילות היהודיות של תבריז (1830), ארדביל, זנג׳אן ושאר ערים באזרביג׳אן, לפרעות ביהודי משהד והמרת־דתם המאונסת (1839), וכן לשאר רדיפות בהמשך המאה הי״ט. במגרב סבלו היהודים עקב מפח־הנפש וההשפלה שגרמה הקולוניזציה הצרפתית. שחיטות בכּיוס ו״מעשי־הזוועה בבוסניה״ נתלוו למלחמות־השיחרור ביוון ובבלקאנים. תהליך האמאנציפאציה הביא להשמדתם של עשרים אלף נוצרים בסוריה, בארץ־ישראל ובלבנון ב־1860. הלאומנות הארמנית דוכאה על־ידי רצח־עם. תנועות האמאנציפאציה והשיחרור הלאומי של הד׳ימים גרמו אותה מידה של התנגדות מצד האומה ואותם אמצעי־תגמול, שלא רוסנו אלא בכוח הציים והצבאות הקולוניאליים של אירופה. אכן, האמאנציפאציה של הד׳ימים עוררה בעיות שאין להתגבר עליהן, לפי ששרשיה נעוצים היו בתביעות טריטוריאליות ותרבותיות.

על רקע זה יש לראות את הנסיון האירופי לעודד את הלאומנות המקומית (העות׳מאניות או הערכאות) במזרח. אולי עשויה היתה לאפשר את הפרדת הדת מן הפוליטיקה ולפלס דרך לאמאנציפאציה של הרעאיא. על־ידי שהציגה את היחסים הבינלאומיים בהקשר חילוני המבוסס על עקרון שוויון־הזכויות לכל האזרחים ועל הלגיטימיות של הלאומים, גנזה הלאומנות את מושג הג׳האד ואת תולדתו הישרה: הד׳ימה. אחרי השחיטות של 1860 בלבאנט נעשו הנוצרים של סוריה חסידיה הנלהבים ביותר של הלאומנות הערבית, אולם עירבוב־התחומים בין האסלאם לערכאות עתיד היה להוליך את הנוצרים למבוי סתום מבחינה אידיאולוגית.

ג הצלת עולם התורה לאחר השואה-יעקב לופו

ג הצלת עולם התורה לאחר השואהשס דליטא

להבנת התפתחותו של ״עולם הישיבות״ בשנים הראשונות לאחר השואה באירופה, ואיתה את הוצאת התלמידים ממרוקו, יש צורך לעמוד על השקפת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר, ושניידר. הדמות המרכזית והכוח המניע מאחורי הוצאת התלמידים הוא הרב קלמנוביץ. עורך הספר קולמוס הלב, שנכתב לזכר הרב, פותח את הפרק העוסק ב״הצלת יהדות מאראקא לתורה״ במילים הבאות: טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה, השקיע עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ה׳אליאנס הצרפתית׳ שע״י כי״ח, ובשנת תש״ז נסע למאראקא הצרפתית ועמל ביגיעה רבה והשי״ת הצליח דרכו להאיר אור התורה לעשרות אלפים מישראל, ויסד אז את מוסדות אוצר התורה.

לדעת הרב קלמנוביץ ועמיתיו, הם היו מצויים בשעת חירום ומטרתם המרכזית היא הצלת ״עולם התורה״ שחרב. לא רק ש״עולם התורה״ נחרב ברובו, הוא גם ננטש בעקבות השואה. יהודים רבים נטשו את אמונתם בקיומה של ההשגחה העליונה ולמעטים ששרדו והוסיפו לדבוק באמונה ארבו סכנות רבות. כך תיאר הרב קלמנוביץ את מצב בני התורה לאחר השואה: …הישיבות של פולין וליטא הם היו במאות שנים האחרונות האוצר הרוחנית לכל כלל ישראל. יסוד נצח ישראל. גאוני הדור בכל דור ודור מסרו נפשם על קיומן. בתחילת המלחמה האכזרית הנוכחית כאשר התאספנו בוילנה אצל הגאון הדור רבי חיים עוזר זצ״ל חפשנו עצות רק איך להציל מוסדי התורה. זאת היתה ראשית דאגתנו. בחורבן האכזרית הגשמית של פולין וליטא עדיין יש לנו קצת מושג. אבל מי חושב כלל על חורבן הרוחניות. הרי היה לנו למעלה ממאת אלפים תלמידים בחדרים תלמוד תורה תורה׳ס ובתי ספר בית יעקב, ובערך עשרת אלפים בישיבות קטנות טובות, וכל זה נחרב. אלפי אלפים פרשיות חומש ודפי גמרא של תשב״ר נתבטלו… מה נשאר לנו לפליטה מהאש הגדול… חלק מהישיבות וחלק מראשי הישיבות ומספר קטן מהרבנים גדולי התורה. בסך הכל 3,600 אשר מתוכם נמצאים 500 בשנחאי… (על פרשת שנחאי ראו להלן בנספח א, בקורות חייו של הרב).

לגבי דידו ה״הצלה״ במובנה האמיתי והמלא כרוכה במאמץ כוללני, רוחני ופיזי, להחזרת החיים היהודיים למסלולם המרכזי שהוא ״עולם התורה״. המאמץ העיקרי הושקע במאבק על נפשו של הנוער ועל החינוך. חוד החנית במאבק זה הוא החייאתן ושיקומן של הישיבות. את מאמציהם של הרבנים הליטאים להחיות מחדש את הישיבות יש לבחון במסגרת התנאים ההיסטוריים שנוצרו באותה עת. שלובים בהם נדודי שארית הפליטה מערבה בתקופת הדמדומים שלאחר המלחמה: פעולות ההתארגנות הבהולות של המנהיגות הרוחנית שנשארה בחיים באירופה ובארצות־הברית, וכן סיוע הג׳ויינט ו״ועד ההצלה״ שנעזרו לעניין זה על ידי הממשל בארצות־הברית.

לצרפת מוקנה מקום חשוב במסגרת ההתארגנויות הראשוניות לאחר המלחמה, כיוון שהן נערכו על שטחה. שארית הפליטה מפולין ומשאר אזורי מזרח אירופה, שאליה הצטרפו עשרות אלפים שברחו בזמן המלחמה מזרחה לסיביר, החלו לחזור לאחר המלחמה למקומות מגוריהם. היו משפחות שהתאחדו מחדש, אחרים התקבצו ב״קיבוצים״ וב״לנדסמנשפטים״ על אדמת אירופה ההרוסה כדי להתמודד, תוך סיוע הדדי, עם החזרה לחיים נורמליים. התקבצות היהודים ענתה על הצורך בטיפול רפואי, השגת אוכל כשר, תשמישי קדושה והגנה מפני אוכלוסייה עויינת. מיליוני בני אדם נדדו בדרכי אירופה, וביניהם יהודים ששמו פעמיהם לעבר גרמניה בתקווה שיוכלו להגיע לאזורי הכיבוש האמריקאי. מרביתם מצאו את דרכם לארצות־הברית או לארץ־ישראל, אך עבור חלק מהם, שלא רצה להישאר על אדמת גרמניה, שימשה צרפת כמקלט זמני או כארץ בה קבעו את מקום מושבם.

במשך השנים הראשונות לאחר המלחמה קלטה צרפת עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה. על פי ההערכות שהו בצרפת בשנת 1946, כ־180 אלף יהודים, מהם 160 אלף תושבים שהיו בה לפני המלחמה, ו־20 אלף פליטים שבאו ממרכז וממזרח אירופה. תוך שנתיים הצטרפו אליהם 35 אלף פליטים נוספים. בימים הראשונים אחרי המלחמה עמדו בפני הקהילה המתחדשת קשיים רבים, ביניהם הטיפול בפליטים והזנתם, הצלתם ושיקומם של כ־15 אלף ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם בשואה, ועוד מספר לא ידוע של ילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות והיה צורך לאתרם. היהודים הקימו ארגוני הצלה רבים וכמאה מוסדות לטיפול בצרכים השונים: בתי ילדים, מחנות קיץ ומרכזים להכשרה מקצועית, ושירותי בריאות שמטרתם לטפל בילדים היתומים ולשלבם בקהילה. כל אחד מהארגונים שהיו פעילים לפני המלחמה, הקים עתה זרוע שעסקה בהצלת ילדים, כגון: הצופים היהודים (EIF), הקומוניסטים היהודים (UJRE), המפעל להגנה על ילדים יהודים (OPEJ), והמפעל לעזרת ילדים (OSE). כל ארגון פעל בהתאם לנטיותיו החברתיות והפוליטיות. פעולות ההצלה בוצעו באמצעות ׳COJASOR״ – הוועד היהודי לעזרה סוציאלית ולשיקום, שנתמך בכספי הג׳ויינט וסוכנויות סעד אמריקאיות, ובסיוע הארגונים המוזכרים וארגונים אחרים.

שושביני הקדושים-יורם בילו-שאלת חלום ושאלות אחרות

 

פרק ראשוןשושביני הקדושים

הערצת צדיקים במרוקו ובישראל:

היבטים עיוניים, מחקריים והיסטוריים

 

פתיחה: שאלת חלום ושאלות אחרות

ספר זה תחילתו בחלום. לא אני חלמתי את החלום הזה, אלא פועל ייעור מצפת ששמו אברהם בן־חיים. נתקלתי בשם זה לראשונה באמצע שנות השבעים, בעת שאספתי חומר לעבודת הדוקטור שלי, שעסקה ברפואה עממית בקרב יוצאי מרוקו בישראל (בילו תשל״ח). את המחקר ערכתי במושבים נידחים בשפלת יהודה, מקומות שנותרו רחוקים מן העין הציבורית מאז הקמתם בשנות החמישים והשישים אף שרק פחות משעת נסיעה מפרידה בין רובם לבין תל־אביב או ירושלים.

באחד מהמושבים האלה נתקלתי בחלומו של אברהם על גבי עותק משוכפל של ׳הודעה לציבור׳, שנשלחה על ידיו לבית הכנסת המקומי ושעוררה עניין רב בקרב המתפללים. בהודעה, שלשונה נמלצת ופתיחתה כמו־נבואית, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו בחלומו רבי דוד ומשה, מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו, הקבור באזור האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, והביע את רצונו להסתפח לחסידיו לשעבר, שבעלייתם לארץ הותירו אותו בודד מאחור. הצדיק תבע מהחולם להקצות לו חדר בביתו שבצפת ולפרסם את כתובתו החדשה כדי שכל הנזקקים לעזרתו יוכלו לפנות אליו. אברהם אכן עשה כדבריו. ה׳הודעה לציבור׳, שהופצה בבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, מסתיימת בקריאה נרגשת לכל נאמניו של הצדיק לחגוג את ההילולה שלו בראש חודש חשון בביתו החדש שבצפת.

תוכנו המסעיר של החלום — מפגש פנים־אל־פנים עם צדיק אגדי, המבקש לעלות לארץ בעקבות נאמניו־לשעבר שנטשוהו, ולהיהפך לדייר של קבע בביתו של החולם — הפתיע אותי מאוד. אך לא פחות מכך הופתעתי מגלגולי החלום הכתוב ומהתגובה הציבורית שעורר. כפסיכולוג קליני בהכשרתי נטיתי לראות בחלומות ביטוי מובהק של חוויה פרטית, סובייקטיבית וחמקמקה, שבמסגרת טיפולית — על ספת הפסיכואנליטקאי למשל — ניתן לקרוע באמצעותה צוהר למסתרי הנפש. אולם במקרה הזה נהפך החלום מחוויה אישית לאירוע פומבי. הוא נכתב, שוכתב ונערך כסיפור, יחד עם חומרי חלום ואירועי ערות אחרים, ואחר כך הודפס, שוכפל והופץ לצורך גיוס משתתפים לפולחן הצדיק המהגר. מה שהחל לכאורה כחזיון לילה פרטי המקיף עולם חוויות תוך־אישי, הפך לתופעה תרבותית ממשית, בעלת קיום אובייקטיבי בעולם הבין־אישי והחברתי.

עד מהרה למדתי כי רוב קוראי המכתב הגיבו למסריו בהתרגשות ובהתלהבות, ולא הוטרדו כמעט בשאלות על טבעו האמיתי של החלום ועל אמינותו של החולם. נכונותם להאמין במסרי החלום לא הייתה מנותקת, מן הסתם, מהבשורה שנשאו מסרים אלה, בשורה שהחייתה מסורת מרכזית מעברם במרוקו. אם פולחן הצדיק רבי דוד ומשה איבד מחיוניותו אחרי העלייה לארץ, בהעדר אתר נגיש המנקז אליו את ביטויי ההערצה לצדיק ואת הבקשות לסיועו, הנה בא אברהם וכונן זירה חלופית לחידוש הפולחן ולהעצמתו. אולם מעבר לגורם המניע הזה, היה ברור לי כי תפיסת החלום של רבים מקוראי האיגרת נבדלה בחדות מתפיסתי שלי. כאמור, בעבורי הייתה משמעות החלום מעוגנת במישור הפסיכולוגי, ואין היא אלא שיקוף של מציאות פנימית של משאלות, מצוקות וקונפליקטים הקשורים לנסיבות חייו המיוחדות של החולם. אולם בעבורם היה החלום (לפחות מן הסוג שהוצג כאן) ממוקם במציאות קוסמולוגית חיצונית, ככלי להעברת מסרים מישויות בעלות מעמד אונתולוגי מיוחד (׳על־טבעי׳), כמו מלאכים, צדיקים ושדים. ההוד והשגב בחלומו של אברהם היו קשורים בעיני לכוחות הדמיון היצירתיים שמקורם בנפתולי נפשו, ואילו בעיניהם — לספירה דתית טרנסצנדנטלית ורוויית קדושה, ועם זאת משולבת באופן אורגני באירועי המציאות.

כשבע שנים חלפו מהיום שבו התוודעתי לאיגרת החלום ועד שנקשתי, ביום חורף ערפילי במיוחד, על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית, שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה. אולם האווירה בדירת הקרקע הדחוסה והמהבילה, שבה התגוררו באותה עת מלבד הצדיק, בני הזוג בן־חיים ושישה מעשרת ילדיהם, הייתה רחוקה מלהיות מיסטית. את פני קידמה הוויה מיוחדת במינה שבה התנהלו, תחת קורת גג אחת, חיים משפחתיים שגרתיים וקולניים, שברכו פעילויות ביתיות של בישול, כביסה וניקיון, התכנסות לארוחות, הכנת שיעורים, משחקים ומריבות בין הילדים וצפייה בטלוויזיה, בצד פעילות טקסית של מקום קדוש, הקולט מבקרים מקרוב ומרחוק, בכל שעות היום (ולעתים גם בלילה).

אברהם ובני משפחתו פתחו לפני את דלתות ביתם ולבם. במרוצת השנים ביקרתי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ עשרות פעמים בימי חול ובמועדי ההילולה, ראיינתי את אברהם, את אשתו ואת רוב ילדיו, וכן רבים מהפונים לצדיק, וצפיתי בדפוסי הפעילות באתר הביתי. פעמים אחדות התלוויתי לאברהם בעבודתו ביערות ביריה או בביקוריו בעיריית צפת בענייני האתר שבביתו. כמו מבקרים אחרים, ואף יותר מהם, נהניתי מהכנסת האורחים הנדיבה של משפחת בן־חיים, וחשתי עצמי בר מזל על שמצאתי לי זירת מחקר כה ידידותית. התחברתי עם בני הבית, סעדתי על שולחנם מן המטעמים שהכינה מסעודה, אשת אברהם, במטבחה הזעיר אך הרוחש פעילות מתמדת, ולעתים אף לנתי בדירת החדר הסמוכה לבית רבי דוד ומשה, שבה התגורר אחד הבנים הבוגרים של המשפחה.

חלק מקבלת הפנים החמה שזכיתי לה נבע מן הסתם מתפקודו של הבית כאתר עלייה לרגל, הפתוח בכל שעות היום לקבלת מבקרים. העדר החציצה בין שתי המסגרות הרגיל את דיירי הבית למציאות יום יומית, שבה מסגרות החיים המשפחתיות נפרצות תדיר על ידי זרים. ניתן אף לטעון, כי עצם ההחלטה על הקמתו של מקום קדוש פתוח לכול בלבה של דירת מגורים מעידה כי פתיחות לזולת ונכונות להכנסת אורחים היו טבועות באופיים של בני הזוג מימים ימימה. בין כך ובין כך, ככל שלמדתי להכיר יותר את המקום ואת הסובבים אותו, חשתי כי נוכחותי באתר, בייחוד בימי ההילולה, משתלבת והולכת בנוכחות הקבע של דמויות מוכרות אחרות במקום. על בני המשפחה, העוזרים המתנדבים, הקבצנים, הרוכלים, הזמרים, השוחטים ומברכי הברכות נוסף גם אנתרופולוג אחד. מלבד זאת, אברהם לא הסתיר את תקוותו, שהתעניינותי ב׳בית רבי דוד ומשה' וכוונתי המוצהרת לכתוב ספר על אודותיו (כוונה המתממשת עתה באיחור גדול), יוסיפו לפרסומו ולהתקבלותו של האתר. עד כמה היו גבולות התפקיד שלי חדים וברורים בעיניו למדתי באחת מההילולות, כאשר ביקשתי לעזור לבני הבית הטורחים והמתייגעים בשירות האורחים, ונעניתי על ידיו בסירוב מוחלט. ׳אתה תלך, תקליט, תדבר עם האנשים׳, הציע־קבע, ותחם בכך את מסגרת עבודתי כמתעד האירועים באתר. נאמן להגדרת תפקיד זו חזר אברהם והפגיע בי לפרסם את החומרים שאספתי, ובכך הזכיר לי, באופן משונה, אחדים מעמיתי הבכירים באוניברסיטה, שהעלו תדיר את מפלס החרדות שלי בהטפות על חשיבות הפרסום המדעי השוטף לצורכי קביעות וקידום.

שינויים ומאבקים סביב מעמדן של הנשים היהודיות באטלס במחצית המאה העשרים

פרספקטיבות יהודיות, פרספקטיבות מזרחיות | פנים וחוץ | דורון דנינו

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

http://rol-benzaken.centerblog.net/7090-histoire-du-rabbi-raphael-encaoua-de-sale 

Histoire du Tsadik Raphael Encaoua

En 1912, le Maroc fut placé sous protectorat français, et c’était les Français, avec à leur tête le maréchal Lyautey, qui étaient les véritables dirigeants

Ils exigèrent que les juifs nomment un comité représentatif de leur communauté, et à sa première session, il fut décidé de demander au maréchal Lyautey d’établir un poste de Grand Rabbin du Maroc qui représenterait les juifs vis-à-vis du nouveau gouvernement

De plus, on décida que ce poste serait confié à Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal, qui était alors à la tête du tribunal rabbinique de Salé
Les autorités acquiescèrent à cette demande, et des représentants de la communauté vinrent annoncer sa nomination au Rav Encaoua

Quand il entendit cela, Rabbi Raphaël sursauta et s’écria avec colère : « Et qui donc m’a nommé Grand Rabbin de la communauté, alors qu’il y a Rabbi Chelomo Ben Danan à Fès, et à Marrakech il y a le gaon Untel, et à Meknès le Grand Rabbin Untel, et à Sefrou etc., etc… comment avez-vous osé me choisir de préférence à tous ces grands ? »

98739_11751747_10153333728701273_1253228842423954666_n.jpg

Les membres du comité essayèrent de se justifier en disant que c’était le maréchal Lyautey qui l’avait nommé. Mais il se mit à les gronder : « Comment un non-juif peut-il me choisir entre tous ces grands sages ? Seuls des rabbanim sont qualifiés pour choisir le plus éminent d’entre eux, c’est pourquoi dites au maréchal Lyautey que je ne conviens pas », conclut-il avec humilité.
Ils revinrent trouver le maréchal Lyautey pour lui annoncer que le Rav Encaoua n’acceptait pas le poste, et qu’il fallait choisir quelqu’un d’autre

Quand le maréchal entendit ce qu’avait dit Rabbi Raphaël Encaoua, il décida que lui et lui seul serait le grand rabbin qui convenait pour ce poste. Et s’il refusait absolument, il n’y aurait pas de grand rabbinat du Maroc

Le comité revint trouver Rabbi Raphaël pour lui faire part de la décision du gouverneur, en lui expliquant que ce poste était très important pour les juifs du Maroc et qu’on n’avait pas le droit d’y renoncer

Le Rav demanda quelques jours de réflexion, et au bout d’une semaine il se rendit à Fès pour rencontrer Rabbi Chelomo Ben Danan zatsoukal, qui était à la tête du tribunal rabbinique. Rabbi Chelomo était un décisionnaire extrêmement érudit, et avait rédigé plusieurs ouvrages de halakhah : les responsa « Bikech Chelomo », les responsa « Acher LiChelomo », et d’autres

Rabbi Raphaël lui raconta qu’on lui avait donné un poste qui ne lui revenait pas, mais qui était plutôt fait pour lui, Rabbi Chelomo, c’est pourquoi il venait le convaincre d’accepter d’être grand rabbin. Il proposait que Rabbi Chelomo soit le premier à signer toutes les décisions qui sortiraient du Grand Tribunal rabbinique. La différence de salaire entre le titre qu’il détenait et celui de grand rabbin lui revenait également, c’est pourquoi tous les mois Rabbi Raphaël lui remettrait cette différence, qu’il recevrait du gouvernement. Vis-à-vis de l’extérieur, Rabbi Raphaël serait le grand rabbin, dans les comptes-rendus des décisions du Tribunal rabbinique qui seraient traduites en français, il signerait donc le premier, et Rabbi Chelomo après lui
Après des heures de discussion, chacun essayant de convaincre l’autre que lui-même n’était pas le plus grand et que le poste de grand rabbin revenait à son ami, l’avis de Rabbi Raphaël l’emporta à condition que la différence de salaires serve à assumer les dépenses supplémentaires qui seraient causées par le déménagement de Fès à Rabat et autres frais du même genre. C’est ce qui fut conclu

Au bout de quelques années, on s’aperçut que toutes les décisions qui provenaient de ces deux tsaddikim ne portaient aucune signature. Apparemment, il y avait à chaque fois une discussion pour décider qui devait signer le premier. Quant à l’argent que Rabbi Raphaël apportait à Rabbi Chelomo, celui-ci protestait qu’en réalité, il revenait à Rabbi Raphaël, mais qu’à cause des frais de déménagement etc., il se trouvait obligé de le prendre…

Un témoin oculaire a raconté qu’un jour, Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal alla prier dans une autre synagogue pour honorer de cette façon une famille importante. Naturellement, son arrivée dans cette synagogue représentait un grand honneur, et quand on arriva à la lecture de la Torah, le ‘hazan appela : « Que se lève notre maître et notre Rav, couronne de nos têtes, le gaon et impeccable dayan, l’homme humble et juste… » et autres nombreux qualificatifs

Le Rav Encaoua ne bougea pas de sa place pour monter à la Torah. Tout le monde crut qu’il n’avait pas entendu l’invitation du ‘hazan, et on lui dit qu’on l’avait appelé à la Torah. Il répondit doucement qu’il avait entendu ce qu’avait dit le ‘hazan, mais qu’il ne s’agissait pas de lui, car le ‘hazan avait parlé de quelqu’un d’autre, et il refusa de monter jusqu’à ce que le ‘hazan revienne sur son appel et invite à monter à la Torah le Rav Raphaël Encaoua, sans qualificatifs

22667_11755718_10153333728741273_7868102110272931911_n_1_.jpg

תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ביג׳אגוארזי הלבנון

נולד בשנת תרי״ח [1858] בקושטא, בעודו נער עלה לירושלים עם אביו ושם למד בבית מדרש ״דורש ציון״ ונודע כשקדן גדול, מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות בתורה. לימים נודע כאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. כיהן כדיין, מו״צ, דרשן וחזן, שוחט מומחה ומוהל ראשי במשך שנים רבות. היה בקי גם בשפות ובהליכות עולם ע״י שסובב בכמה ארצות בעולם. כיהן שנים רבות כרב בעיר פיארו בפורטוגל. היה חבר בבית דינו של מהר״ם תג׳יר בשנת תרס״ט ביחד עם הרה״ג רבי יצחק לבטון וחתום על פס״ד עמהם בספר ״ע״ם מרדכי״ לר״מ עזראן בסופו. נודע כבקי בספרים רבים. נפטר בל׳ אב תרפ״ג [1923].

אלו הם חיבוריו:

א]. ״שמך אברהם״ חידושים על בל התנ׳׳ך, פרקי אבות ודרושים כתב יד.

ב]. ״ושחטתם בזה״ דינים ופסקים בהלכות שחיטה. נדפס בירושלים תרצ״ב.

 ג]. ספר בחכמת הקבלה כתב יד.

ד]. חידושים על הש״ס כתב יד.

 ה]. ק״א דרושים לזמנים שונים.

רבי אברהם ב״ר אליהו ברודו

מחכמי טורקיה. רב ודרשן ומעיין גדול שגאוני דורו חרדו ממנו שעלה לירושלים והיה לרבה הראשי. נולד בקושטא בשנת ה׳שפ״ה [1625] לערך. נפטר בירושלים בשנת ה׳תע״ז [1717]. נתמנה לרב בקושטא עוד בצעירותו. בשנת ה׳תכ״ו [1666] נמנה עם רבני קושטא ואיזמיר שהוטעו בידי שבתי צבי, אולם אחר כך שיגרו אותם רבנים מכתב המביע התנגדות לשבתאות. בשנת ה׳תמ״ח [1688] שימש כרב ודרשן באדריאנופול, אך שב לקושטא. בעקבות מלחמת טורקיה ונציה נה׳תנ״ה-נ״ז / 1695-7] יצא לפדות שבויים יהודים שנשבו בשטחי הכיבוש הוונציאנים, ומאז הרבה לנדוד בערי איטליה, גרמניה, אוסטריה והולנד ולבסוף התיישב בירושלים והיה בה לראש החכמים. בין תלמידיו: רבי נתנאל וייל [בעל ״קונן נתנאל׳׳]. בשנת ה׳תנ״ז [1697] הדפיס את ספרו ״ברכת אברהם״ – דרשות לספר בראשית. בהקדמתו לספר ציין כי חיבר פירוש לתנ״ך כולו. כמה מתשובותיו הרבות הובאו בספרי בני זמנו.

וראה שם בהסכמתו של ה״חכם צבי״ באיזה תארים מכנהו: …אחד המיוחד שבגדולי רבני קושטאנטינא רבתי, ועוד, וגם בעל ״דרכי נועם״ בתשובתו סימן ס״ב, ס״ד אבן העזר כתב: ״מופלא שבסנהדרין, אחד מיוחד בדורו, שמעתתיהו נהירין ליה כזקוקין דנורא״.

אנציקלופדה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר ברוך פינטו

נמנה בין לומדי ישיבת ״פורת יוסף״. נסע לחוץ לארץ בשליחות הספרדים. ישב שנים מספר על כסא הרבנות בבוכרה והרביץ שם תורה. בירושלם עסק גם בצרכי ציבור. היה תקיף ושקדן גדול. נמנה על בית דינו של רבי אברהם פילוסוף. נודע שהיה חריף ושקדן גדול מאוד בתורה

נפטר ביום כ״ג בחשון תרפ״ז [1927].

יהודי המזרח כארץ ישראל, עמוד 552

רבי אברהם ב״ר גבריאל אשכנזי

חכם שלם ודיין מצויין, אילנא רבא. היה מרבניה הגדולים של ארם צובא, בשנת התקפ״ב חתם עם רבני ארם צובא בהסכמה לספר ״יושב אהלים״ לגאון רבי אברהם ענתבי זלה״ה. נפטר בשנת תקפ״ה

נ1825] בן מ״ג שנה.

רבי אברהם ב״ר דוד איפרגן

מחכמי ורבני מרוקו, מעיירת אסאקה. הוא חתום על הסכמה

לספר ״אבקת רוכל״ לגה״ק ציס״ע רבי יוסף אוחיון זצוק״ל.

רבי אברהם ב״ר דוד אמאדו

נפטר במגפה באיזמיר, ונספד ביחד עם אביו ואמו ו׳ י״ג כסלו תקצ״ב. בספר ׳כסא שלמה׳ דרוש ח׳ ובספר ׳רני ושמחי׳ דרוש ד׳ להספד ובספר ׳תהלה לדוד׳ לאבי הנספד ח״ב דרוש כ׳ להספד ושם דרוש כ״ב, וכ״ד.

מפתח ההספדים, עמוד 1

רבי אברהם ב״ר דוד הלוי אבן דאוד

הראב״ד הראשון:

נתכנה גם ״אבן דאוד״, ״החסיד״ ו״הקדוש״, בן בתו של רבינו אבן אלבליה, נולד בקורדובה בשנת ד׳ אלפים תת״ע, חי זמן מה בקשטיליה ומת על קידוש השם בטולידה בשנת תתק״מ. היה אחר מגדולי חכמי ספרד ובקי במדעים, עד שאמרו עליו כי נהירין ליה שבילי המדע כשבילי התלמוד. הוא היה רופא, חוקר, היסטוריון ופילוסוף. ה״יסוד עולם״ [מאמר ד פי״ח] כותב עליו: ״אברהם היה איש חכם ונבון ובקי בכל חכמה ומדע, ויקנא בו מלך ספרד, ורצה לאנסו שימיר דתו, וירא כי לא יכול לו, ויאמר המלך שיתלוהו, וקידש את השם ברבים ומת על יחוד שמו״.

הראב״ד חיבר הרבה ספרים בהיסטוריה, מחקר וקבלה. בספרו ״ספר סדר הקבלה״, שנכתב בשנת ד״א תתקכ״א, הוא נותן סקירה קצרה על התקופות החשובות מימות אדם הראשון עד סוף התקופה המקראית, וממשיך ברשימת אבות המסורת והשתלשלות הקבלה: הזוגות, הנשיאים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד רבינו ברוך בן אלבליה, דודו ורבו, ורבי יוסף אבן מיגש, ומסיים בדברי פולמוס נגד הקראים.

כוונתו בספר זה אינה היסטוריוגרפית, אלא כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו: ״זה סדר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים, כי כל דברי רבותינו ז״ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים״ ושהתלמוד ״נתפשט בכל ישראל וקבלוהו… ועליו אין להוסיף ואין לגרוע״. לסדר הקבלה נספחו שני פרקים. האחד – ״דברי מלכי ישראל בבית שני״ על פי ספר יוסיפון ו״ספרים אמיתיים אחרים״, להוכיח אמונת המשיח ולהוציא מדעת הנצרים והקראים: והשני – ״זכרון דברי רומי״ על קיסרי רומי עד תחילת מלכות ישמעאל וקצת ידיעות מדברי ימי ספרד, להוכיח את אמיתת דעת חכמי ישראל על זמן לידת יש״ו וכן שספרי האבנגליון נתחברו זמן רב אחרי כן. השפעתו של חיבור זה על כל סופרי ההיסטוריה והספרות היהדות היתה כבירה, עד שכמה מהם קבלוהו כמות שהוא. החוקרים החדשים, עם שהם חולקים עליו, הרי בשביל ידיעת תולדות היהודים בספרד בדורות הראשונים הוא אחד המקורות היותר חשובים.

ספרו השני, שזכה לפירסום גדול, הוא חיבורו הפילוסופי ״אלעקידה אלרפיעה״, -القعيده الرفيعه נכתב בשנת ד״א תתקכ״א, ותרגמו מערבית לעברית רבי שמואל מוטוט בשם ״אמונה נשאה״, ורבי שלמה בן לביא בשם ״אמונה רמה״.

הוא היה ראשון ששתל את הפילוסופיה האריסטוטלית בכרם היהדות, וגישר בין היהדות ובן חכמת יון. בספרו הפילוסופי הוא מזכיר רק את רבי סעדיה גאון, ואת רבי שלמה בן גבירול. אף כי את הרמב״ם אינו מזכיר, נראה בכל זאת שהכיר ספרו ואף הושפע ממנו. ״אמת דתית ואמת פילוסופית אמת אחת הן הוא אומר בהקדמתו, וכל מה שהעלו הנבונים על שולחנם כבר נכלל בתורה, ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״. הוא רציונלי בהשקפתו ומפשר בין הפילוסופיה והדת. ביחוד הגיע שכלו הבהיר לידי ביטוי בשאלת האלהות, האצילות והבחירה החפשית. השפעת ספר זה אינה גדולה כשל סדר הקבלה. הרמב״ם אינו מזכירו ב״מורה נבוכים״, אף כי בפירוש המקרא נראה שקיבל את השקפתו, וכן

מזכירו רבי חסדאי קרשקש בפתיחת ספרו בדרך אגב.

מתוך מבוא לספר בעל המאור לרז"ה, עם השגות , עמודים 15-16

רבי אברהם ב״ר דוד טוויג

חי בסביבות שנת התק״ס, שימש בדיינות בעיר בצרה שבבבל יחד עם רבי אברהם בן נתן ורבי משה יעקב.

שלשתם חתומים על קבלת עדות בית דין בבצרה בר״ח אב תק״ס. נדפסה בקונטרס ״דבר משה״ לרבי משה חיים, המצורף לספר רב ברכות לרבי יוסף חיים, בגדאד תרכ״ח [סימן א׳ דפים קעח-קעט]. בקבלת עדות, זו, מסופר על עדותו של יהודי ששמע מפי גוי אחד, כי הערבים רצחו את ״אברהם משרת חווג׳א עבדאללה, היום מכמה שנים, היה אצלם [עונים תושבי כפר אל סויה לבדו יחידי והרגו אותו ולקחו מלבושו והלכו. השם יודע ועד כשראיתי אלו הערביים הארורים מתלחשים עליו, הרגשתי בדבר ואח״כ רצתי אחריהם להציל אותו ולא ראיתי אותם, אבל ראיתי המסכן היאודי [היהודי] שחוט ונשלך חלל לארץ, וכמוהו רבים עושים עם כל העובר ושב…״. בפסק דין שכתב רבי משה חיים, פסק שאשתו של ההרוג אברהם שמאע, מותרת להינשא לאיש אחר.

רבי אברהם עזר לשד״ר יוסף בן סאמון בשנת תקס״ד, ונזכר במכתב שכתב השד״ר מעיר בצרה לעיר קוג׳י.

בבל וחכמיה, עמוד 15

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב אלעזר עטיה

 

            הנוצרית חולת הנפש מכזה-בלנקה

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

יהודי אחד מבני מלאל ושמו יאמין סיפר על:

יהודיה מאמינה שגרה ברובע היהודי בכזה־בלנכה. ושמה גב׳ לוסיין היא היתה גרה בשכנות למשפחה נוצרית. למשפחת הנוצרים היתה בת יחידה שאחז אותה שיגעון, . ומרוב מחלתה שסווגה כמחלת הנפש הקשה ביותר.

השכנה הגב׳ לוסיין יעצה לשכניה הנוצרים, ואמרה להם, שבקרוב יתקיימו החגיגות של ל״ג בעומר ואם הם מסכימים  להתלוות אליה יחד יעלו לקברו של רבי עמרם בן־דיוואן וסיפרה להורי הנערה על כמה נסים ונפלאות אשר ראתה, כי כל שנה היתה מבקרת בקבר הצדיק.

אביה לא היה לו נוח כפקיד בכיר להכניס בתו לבית חולים לחולי נפש, מיום ליום מצב בת השכנים הלך והחמיר, והיא היתה בכל ביקוריה אצלם משכנעת אותם לבוא עימה, והיתה מעודדת אותם להסכים, בסך הכל זה יהיה כמו טיול של כמה ימים, והיתה כל פעם מספרת על מקרה של נם שראתה במו עיניה, וסיפרה להם שישנן משפחות שאחד מקרוביהן היה חולה, ונסעו ובילו לפעמים שבעה ימים במקום ומצפים לישועת השם באמצעות הצדיק רבי עמרם.

כשראו ההורים שלבתם יהיה קשה להטלטל למרחק רב ולחיות בתנאים קשים ובלתי נסבלים דחו הרעיון.

השכנה לא ויתרה והציעה שהיא מוכנה לבד להסיע את הבחורה המשוגעת ולטפל בה אישית, וכשההורים ראו ששכנתם אינה מרפה מהרעיון שוכנעו וקיבלו עליהם להתכונן לקראת הנסיעה.

האב היה פקיד בכיר ובעל רכב פרטי חדש, זה היה בשנת 1974, נסעו והגיעו למקום, התמקמו באוהל שהושאל להם כשהם חונים מול הצדיק.

היו במשך כמה ימים מבלים עם בתם שמצבה לא השתפר אלא להפך, היו יהודים שטיפלו בה והיו מדרבנים אותה לקבל אה מרותם של אלה שהביאו אותה ע״י הקבר, נתנו לה לשטוף פניה במים מקודשים שנשארו יממה על ערימת האבנים שנמצאו תחת עין הזית, ולהבה בינונית דלקה ועשן הנרות עלה לגובה.

וכל פעם באופן מפתיע כמו מקהלה התחילו לצעוק ויוה רבי עמרם עושה הנסים ואין כמוך בזכותך השם יתעלה מביא מזור ותרופה למייחלים לך, שתקבל תפילתם.

לילה אחת כשחזרה מאוחר יותר כשידיה קשורות על מנת לא להזיק לסובבים אותה, ומצבה היה חמור, פתאום התפרצה עד כדי כך שרצתה לרצוח את הוריה, לאחר שהתירו לה את הידים שהרגישה חופשית התנפלה על הוריה עם סכין ביד.

האבא נשאר לבד שומר עליה, האימא והשכנה היו חוזרים אל הקבר של הצדיק ומתחילים במיוחד למרר בבכי ולמלמל מילים מעומק לבם, מרוב יאוש ההורים ביום הרביעי לשהותם במקום התחילו להתכונן לשוב לביתם.

בערב שלפני הנסיעה בחצות לילה אירע הנס ובתם הזרה למוטב ונרגעה, אלה שהיו רגילים לראות אותה כשהיא כבולה בשתי ידיה התפלאו מאוד איך שהיא עכשיו יושבת שקטה ורעננה, לאחר שההורים שפכו לבם מרוב שמחה שאלו אותה מדוע היא רצתה להרוג אותם היא סיפרה להם שמישהו היה מתגלה אליה כל לילה ופוקד עליה לרצוח את הוריה בלבד ולא מישהו אחר.

לוסיין והשכנים הנוצרים לא ידעו נפשם מרוב אושר וכיאות תודה לצדיק ולאדון האדונים ערכו סעודה גדולה והזמינו הרבה נוכחים להשתתף בשמחתם שלוותה בתזמורת ושירים על קברו של רבי עמרם.

מעל הקבר של הצדיק עמדו הורי הנערה, ששמותם לא נמסרו לנו, נדרו נדר מעתה ואילך הם יבואו כמו כולם לבקר את הצדיק ולהתפלל על קברו.                                                                      

צדיק באמונתו יחיה

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אחדות ומלכותרבי שלום משאש-בית חבד 1

דרשותיו היו גם מפגן אחדות, כשכל העיר בהמוניהם היו נוהרים קבוצות קבוצות מכל הסמטאות והשווקים אל דרשתו. דרשת שבת הגדול במיוחד היתה מועברת בצורה של טקס ממלכתי, כשכל הדיינים ורבני העיר היו מוכנים להם מקומות מיוחדים, וכל בית כנסת ובית כנסת עם חכמיה במקום מיוחד. וכיון שדרשת שבת הגדול היתה צריכה לרצות את כל הבאים, היה משקיע בה ימים רבים החל מלפני פורים.

משכני אחריך נרוצה

רבנו בהיותו מכבד כל אדם, השתדל להגיע ברצון לכל מי שהזמין אותו כדי לכבדו, וזאת גם כדי לעשות נפשות לתורתינו הקדושה ולמסורת האבות. לעיתים מזומנות נהג לצאת אל הערים להשמיע בפניהם דברי נוחם ועידוד, דברי תוכחות ואמרי שפר, להלהיבם לשמירת התורה והמצוות, וגם כשהיה צריך להטיף מילותיו בשבט מוסר, עשה הכל מתוך אהבה וחיבה מיוחדים, והכל לפי השעה והמקום. ורבים רבים חזרו למוטב בהשפעה מדרשותיו, והיו שהתקרבו ללימוד התורה וללומדי התורה, ומהם הכניסו את בניהם לחינוך תורני ולישיבות הקדושות. וכפי שהגדיר החכם השלם הפייטן רבי דוד בוזגלו זצ׳׳ל שבזמן דרשותיו של רבנו ׳נחבא השטן אל תוך אשפתו בשומעו ממנו את חרפתו׳ דרשותיו שהיו מתובלים בסיפורים ומאמרים מיוחדים גרמו לכולם שלא לבטל מדרשותיו ואפי׳ לא פעם אחת.

רבי שלום משאש-בית חבד

קיבוץ גלויות

לאחר שנפתחו שערי ארץ ישראל בפני היהודים שבעולם בשנת תש״ח, ועם ישראל החלו לעלות בהמוניהם, נתרוקנה מרוקו מעשרות דיינים, ומאות רבנים ׳דרשנים, שוחטים, ומוהלים. לאור מצב זה ידע שמאחר ומעתה נותר הוא בין המשפיעים הבודדים, צריך הוא להכפיל כוחותיו, כי מפעם לפעם היו עולים עוד יעוד רבנים, ובפרט שהענינים הקשורים לבית הדין התרבו עקב תרבות החופש שהביאה עימה ממשלת צרפת, אזר רבנו כגבר חלציו ונטל על עצמו את אחריות כל הנזכר – לרבות מערכת הכשרות, המקוואות וכל עניני הטהרה, קידושין וכתובות, שמירת שבת, סת״ם, ניקור, וכן תיקן תקנות בנוגע לכל המתרחש בהילולות, והיה מפקח ומעורב בכל ענייני התלמודי תורה הבתי ספר לבנות והסמינרים של"אוצר התורה" שבכל רחבי מרוקו. ובדרשנות המשיך רבנו ביתר שאת ובמסירות נפש, והיה נוכח בכל מאורע של ועד העיר ואסיפות המלוכה, ובכל מאורע של תושבי העיר הן של אבל והן של שמחה. וכך עשה את העיר קזאבלנקא לעיר ואם של תורה, ואכן מרגלית היכן שהיא – מרגלית היא.

מאז בואם של חסידי חב״ד למרוקו בשנת תש״ט בהוראת האדמו״ר רבי יוסף יצחק זצ״ל שממש סמוך לפטירתו (י׳ שבט תש״י) ביקש שילכו לחזק את מוסדות התורה שבמרוקו. וכידוע שהשלוחים הראשונים שיצאו לגולה בהוראת חתנו אדמו״ר מחב״ד, היו אותם השלוחים שיצאו למרוקו, וזה היה עשרה ימים בלבד לאחר הסתלקות חותנו האדמו״ר רבי יוסף יצחק. ורבנו זצ״ל סייע להם בכל מה שיכל, וכפי שמגדיר זאת מי שהכיר את הדברים מקרוב ׳שהוא היה המשענת שלהם׳ השיג עבור מוסדותיהם מבנים, פעל ודרש בכמה פעמים בשנה שיתרמו למוסדותיהם, רבנו ראה בפעולותיהם עזרה אישית לו, כיון שפעולות אלו הוא היה צריך לעשותם אם חסידי חב״ד לא היו עושים אותם, רבנו גם הגיע להסדר עם המושל שיתנו להם אולם גדול לצורך הכינוסים, מידי פעם היה רבנו מקיים את ההיתועדויות בביתו והיו ההיתועדויות נמשכות שעות רבות, והיה מכין עבורם תבשילים מיוחדים, גם בארץ המשיך רבנו במסורת זו להשתתף בהיתועדויות.

רבנו היתה לו הערכה מיוחדת לאדמורי״ם של חסידות חב״ד כיון שהקימו הרבה ישיבות קטנות וגדולות, תלמודי תורה, ובתי ספר לבנות בכל רחבי מרוקו, לרבות הכפרים הנידחים, כמו כן הקימו שם כולל אברכים. והיה רבנו מעורב בכל המתרחש במוסדות האלו. התחלת הישיבה הגדולה היה ע״י עשרה בחורים שהגיעו מאמריקה בשליחות האדמו׳׳ר (הישיבות היו נקראים אהלי יוסף יצחק, התלמודי תורה היו נקראים אוצר התורה, והבתי ספר לבנות היו נקראים בית רבקה.) העובדה שרבנו היה מראשי וממפקחי התלמודי תורה והבתי ספר והסמינרים לבנות, הוסיפה משנה אימון בעיני הורים רבים בכל המתרחש בת״ת ובבתי ספר. וכך מגדירם רבנו ״גוף חברת חב״ד מיוסדת מטעם הבעל שם טוב והאדמורים זיע״א, על דרך יפוצו מעינותיך חוצה״. (וחם השמש עמוד תקסא׳)

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דרומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר