דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית

שמעתי מרפאל בוטבול בנו של שייך הקהילה סניור חיים בוטבול נ״ע שפעם אחת, בא יהודי ספניולי מאלקצר [לקסאר אל כביר, עיר סמוכה לוואזן], וסבב בעיר ונכנס בטעות למתחם המסגד הגדול, האסור לכניסת יהודים. וביקשו המוסלמים לעשות בו שפטים ולערוף את ראשו, נלקח היהודי לפאשה של העיר למשפט ואסרוהו עד שדינו ייגזר. מששמע את הדבר, הלך החסיד אברהם בן שטרית לפאשה של העיר, ואמר לו: "האיש שאסרתם אינו מכאן ואם נכנס לחראם, בטעות נכנס״, ענה לו הפאשה: ״כיצד אדע שנכנס לחראם בשגגה?״ ענה לו החסיד אברהם בן שטרית: ״הבא אותו, ואמור לו ׳לך לדרכך. אני משחרר אותך!׳ אם ילך מכאן ישירות לרובע היהודי בלא לטעות בדרכו ובלא לשאול איש, זו הוכחה שהוא מכיר את העיר, ואם יתעכב, ויחפש את דרכו ויישאל עוברי אורח היכן המלאח, סימן מובהק הוא שאינו מכאן ונכנס לחראם בשגגה." הנהן ראשו לאות הסכמה וחייך: ״אני מקבל את הצעתך! השיב הפשה ההגיון שלה לא נוטה, לא לימין ולא לשמאל, והשכל שלה, ישר כמו שובל של מכת ברק.״ קרא הפאשה למוחזאניין שיביאו את היהודי מהמעצר. כשזה עמד לפניו, אמר לו הפאשה בערבית מוגרבית: ״לך לביתך!״ עמד אותו יהודי על מקומו. שאל הפאשה בתמיהה את ברהם וולד סימי: ״למה הוא מוסיף לעמוד?" ענה לו: ׳׳ הוא לא זז, כי לא הבין אותך! הנה את זה רציתי להוכיח לך אדוני! זו ההוכחה שהוא זר, אפילו את שפתנו הוא לא מבין. זו ההוכחה שנכנס לאזור המקיף את המסגד בשגגה. ראה שכך, אמר לו הפאשה: "יא ברהאם! הצדק עמך, הוכחת לי שהיהודי הזה לא מכאן, ואינו מבין את שפת הדיבור שלנו, השתכנעתי שנכנס לחראם בטעות, הוא שלך, קח אותו.״ וצווה לשחרר אותו.

חסידותו הייתה כה רבה, שעוד בחייו נרקמו סביבו אגדות. אחת מהן שמעתי מפי ר׳ יצחק בן שושן וזו לשונה: ״כשהגיעה שעתו לצאת מן העולם הזה, ועלתה נשמתו למרומים, התבלבלו מלאכי השרת העומדים בפתחו של גן עדן בספירת מצוותיו. ראו שהמצוות שעשה החסיד אברהם בן שטרית בחייו רבות מספור. ספרו פעם אחת ופעם שנייה ופעם שלישית וכל ספירה הוסיפה בלבול על קודמתה. כל פעם שסיימו לספור, קפץ עוד יהודי מאחד הסטווים וסיפר על חסד נוסף ועל מצווה נוספת שעשה עמו אברהם בן שטרית שלא נספרה בכלל הראשונות. בעודו מספר בשבחו, מיד בא יהודי נוסף וספר על זכויותיו, סיים זה ובא שלישי, ראו כי צדיק נסתר הגיע, כי זהו סימנם של צדיקים נסתרים, שמספר מצוותיהם עולה ועולה כמעיין המתגבר, גם לאחר הסתלקותם מעולם החיים. כי מעיין השפע שהעמידו בעולם הזה נובע ושופע והחסד שהשפיעו על העולם מתגדל, נכפל ומשליש. מי שניצל מרעב בזכותו ומי שקיים שבת כהלכתה בזכותו מזכה אותו במצוותיו ואלה אינן מסתיימות לעולם, וילדיו של זה שזכו להשפיע טוב מזכים אותו במצוותיהם ואמתחתו מתפקעת והולכת. ולפי שמצוותיו של החסיד אברהם בן שטרית, הלכו וגדשו את שערו של גן עדן, שלחוהו לדיוטה הראשונה לשבת בין רבי עמרם בן דיוואן ואור החיים הקדוש.״