אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בן דורו הצעיר של אבן קורייש, דוד בן אברהם אלפאסי – אף הוא על פי חניכתו היה יליד פאס או לכל הפחות צאצא למשפחה מפאס. לפי אמונתו היה קראי ולימים עלה לירושלים להסתפח אל המרכז הקראי שהיה בתהליך של פריחה באותם הימים. חכם זה הוא גדול המילונאים הקראים בתור הזהב שלהם, ומילונו, שהוא המילון העברי־ערבי המקיף הראשון למקרא, הוא מאגר בלתי נדלה למסורות פירוש עתיקות למקרא, שלא יסולאו בפז.

המשורר המפורסם, בן הדור הראשון למשוררי ספרד, דונש בן לברט, הוא סיפור הצלחה מיוחד, וכידוע, להצלחה הרבה אבות, ובמקרה שלו, שניים אוחזים בטלית: יוצאי מרוקו ויוצאי בבל. אלו אומרים כולו שלי ואלו אומרים כולו שלי, אף שהחוקרים מייחסים אותו בדרך כלל לפאס. מקור השניות כנראה בדברים שכתב עליו ר׳ משה אבן עזרא בספרו בתורת השירה הספרדית, כתאב אלמחאצ׳רה ואלמד׳אכרה: ״ת׳ם מן אלכ׳טבא ואלשערא ואלמולפין דונש בן לבראט אללוי, אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשאה״, מכאן שהוא בגדדי על פי מוצאו, כנראה מוצא משפחתו, אך פאסי על פי גידולו וחינוכו. דונש בן לברט חידש את המשקל הספרדי וכתב ספר ביקורת על המילון של מנחם בן סרוק, ״ספר תשובות דונש על מנחם״. בספר זה הגיעו לידינו מאה ושמונים השגות שהשיג דונש על מנחם ובהם יש קידום משמעותי מאוד של המחשבה הדקדוקית העברית במחצית השנייה של המאה העשירית.

הערות המחבר : אבו הרון משה בן יעקב בן עזרא, כתאב אלמהאצ׳רה ואלמד׳אכרה (ספר העיונים והדיונים על השירה העברית) ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשל״ה; המובאה מעמי 58.

ספר תשובות דונש בן לברט…על ספר מחברת הרב מנחם, מהר׳ צ׳ פיליפאווסקי, לונדון ואדינבורג 1855;

החכם הרביעי הוא יהודה בן דוד חיוג׳ שחי ופעל סביב שנת 1000. הוא מכונה בפי המשורר והפואטיקן הספרדי הגדול ר׳ משה אבן עזרא: ״אלפאסי ת׳ם אלקרטבי״, כלומר יוצא פאס שעבר לקורדובה שבאנדלוסיה. חיוג׳, המטאור הגדול של סוף המילניום הראשון למניינם, הפך ממש את תורת הדקדוק העברית על פניה, גילה שהשורש העברי בפועל הוא בן שלוש אותיות לפחות, וחידש מושג תאורטי חשוב בדקדוק העברי, מושג ״הנח הרפה״(ובלשונו הערבית: ״אלסאכן אללין״), שלדעתו עשוי לפתור את כל הבעיות המורפו־פונמיות בעברית. כל אחד מארבעת החכמים האלו תרם תרומה כבירה לתחום חכמת הלשון העברית. תורתו של כל אחד מהם היא עניין ללימוד ולעיון שיטתי, ואין זה המקום להרחיב בה.

כאן תידון דוגמה אחת, שבסיסה ההלכתי ידוע למדיי, והיא מעניינת מצד הלשון, ודומה שיש בה צד של חידוש לשוני מפתיע. הכוונה לציווי ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שנאמר בתורה שלוש פעמים(שמי כג 19; לד 26; דב׳ יד 21). חז״ל תהו על שילוש הציווי ודרשוהו, כידוע, על שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור בישול ואיסור הנאה של כל בשר עם כל חלב. יש עוד לימודים שלמדו תנאים ואמוראים שונים משילוש זה, אך אין זה המקום לפרטם. מבין חכמי הלשון של המאה העשירית מפתיע ביותר פירושו של מנחם בן סרוק לכתוב זה, כפי שאפשר לראות במילונו, מחברת מנחם, בשורש ג״ד: במחלקה הרביעית הביא מנחם את ״גדי עזים״(בר׳ לח 17) בלא הגדרה, וכבר זה מרמז על שיטתו בתפיסת שורש המילה העברית. לדעתו, ״גדי״ הוא בן שתי אותיות שורש בלבד, ג״ד. מכל מקום את ״לא תבשל גדי״ הביא במחלקה התשיעית, כלומר הוא הפריד בין שני סוגי ״גדי״. את זה שבהקשר ״לא תבשל גדי״ הגדיר: ״פתרונו לפי ענינו הוא גרגרי פידות ויתכן להיות מגזרת מגדים״, והיא המחלקה החמישית באותו אב־ערך, ובה הביא את ״פרי מגדים״(שה״ש ד 13) בלא הגדרה. לכאורה, פירוש זה תמוה ביותר: כי איך הוא מתיישב עם ההקשר? איך נקשור, למשל, את ״גדי״ במובן שייחם לו מנחם עם ״לא תבשל״ שלפניו ועם ״בחלב אמו״ שאחריו, ומה גם שאת ״חלב אמו״ הביא ב״הענין האחד״ בשורש חל״ב, עם ״ודי חלב עזים״(משלי כז 27) ו״דבש וחלב תחת לשונך״(שה״ש ה 12) ופסוקים אחרים, שאינם מותירים ספק במשמעות ״חלב״.

והנה תמיהה זו אפשר ליישב באופנים אחדים: הדרך הראשונה היא המסורת המתועדת בפירושו של הקראי אהרן בן אליה מניקומדיה, כתר תורה, שנתחבר בשנת.1362 בשמות כג, 19, הוא אומר: ״יש מפרשים, בעבור שאמר ראשית בכורי אדמתך ומדבר במין הצומח, השתדלו לתת טעם במאמר ׳לא תבשל גדי׳ ופירושו שהמאמר הזה גם כן במין הצומח, והטעם שלא לבשל הפרי לעשותו ראשית בכור בחלב אמו, והוציאו" ׳גדי׳ מלשון ׳מגדי, ויתבשל׳ מטעם ׳הבשילו אשכלותיה׳(בר׳ מ 10), וזה אינו נכון אחרי הלשון כי אנה מצאנו שהעץ יקןרא אם לפרי? ועוד שמלת ׳גדי׳ איננה נגזרת מן ׳מגדים׳ שהמ״ם עקר וזה מפעלי הלמ״ד… והנה זה הפירוש רחוק: שאם מפני ראשית הפסוק, מה יעשה בפסוק ׳לא תאכלו כל נבלה׳…״ טענתו של אהרן ניקומדיאו – טענה, שהרי אם ללמוד מן ההקשר, הנה ההקשר בהיקרות השלישית של פסוק זה סותר את הפירוש הזה, שכן בדברים יד 21 נאמר: ״לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך; לא תבשל גדי בחלב אמו״. הרי ״גדי״ מופיע כאן במובהק בהקשר של מין החי, ״נבלה״, ולא בהקשר של מין הצומח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר