מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין תמונה

ככל שהתמיד במלאכה, כן שוכנע גרניקר שזהו החומר האנושי הטוב ביותר המתאים לעבודת אדמה ולהתיישבות בישראל. יהודים אלה ידעו את מלאכתם, המעבר לחיי חקלאות בארץ לא יהווה עבורם משום זעזוע – הם מסתפקים במועט, ועל כן גם קליטתם לא תעורר בעיות.

הם יוכלו להתיישב בהר או בנגב – אף כי – כמובן, יהיה צורך ללמדם להשתמש בכלי עבודה מודרניים. היהודים שחיו באטלס הגבוה – הצפוני, היו ברובם חקלאים ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס – הדרומי – רק חלקם היו עובדי אדמה ויתרם עסקו במלאכות שונות.

המעבר מכפר לכפר לא היה פשוט. כך, למשל, בכפר איית בוגמאז לא ניתן לגרניקר אפילו להיכנס, למרות שהיה בידו אישור ממפקד המחוז – הקאדי -. גרניקר עשה את דרכו ברגל, או על גבי פרידה. לרוב היו עמו 2 -3 מלווים יהודים, בני הכפרים שבהם ביקר.

הדרך הייתה קשה ורבת מכשולים. כך, למשל בדרך לאחד הכפרים היה עליהם לחצות נהר חמש פעמים. בפעם הראשונה הם חצו את הנחל כשכולם רכובים על חמור אחד. בפעם השנייה – הנחל גאה על גדותיו והחמור מיאן להיכנס למים. לכן צלחו את הנהר ברגל.

בפעם השלישית חצה גרניקר את הנחל יחד עם שניים ממלוויו – רפאל ושמעון דרעי. דרעי חזר לגדה השנייה, על מנת לעזור למלווה נוסף – ועקנין – אך שניהם כמעט טבעו במים. שלושת המלווים לא רצו להמשיך עוד ברגל. על כן בבואם לכפר הראשון, הם שכרו שתי פרידות, שבעזרתן הן חצו את הנהר פעמיים נוספות, עד שהגיעו למחוז חפצם.

כפר טיפוסי בהרי האטלס, היה מורכב מחושות חימר שהוקמו סביב חצרות משותפות. בכל חושה התגוררה המשפחה שמנתה, בדרך כלל, 8 – 10 נפשות. פתח החושה – צר, התקרה נמוכה וב " חדר " לא היה אוורור.

מפאת הצפיפות הגדולה, לא היו בחדר רהיטים ובני הבית אכלו וישנו על הרצפה, או על גבי מחצלת או שטיח קטן וזול. בחצר ליד כל פתח, עמד מכל מים – לרוב כד מחרס אך לעתים גם מפח, או אפילו מעור. במרכז החצר עמד " תנור " – ששימש את כל הדיירים לאפיית לחם ולבישול.

הגברים היהודים בכפר לבשו תחתונים קצרים עשויים מפשתן וכותונת שאותה לבשו והחליפו אחת לכמה שבועות. ברחוב הם עטו על שכמם גלימת צמר – ג' אבה – ארוכה בצבע שחור – להבדילם מהמוסלמים שעטו ג'לאבה לבנה או אפורה.

בחורף ישנו כשהם עטופים בגלימתם, כדי להגן עליהם מפני הקור. לבושן של הנשים היה פשוט אף הוא. גם הן עטו גלימה, את ראשן כיסו במטפחות ומעליהן קשרו צעיף שחור, שכיסה את הקודקוד ואת המצח. גם הילדים והילדות עטו גלימה ורק כאשר התבגרו – הם לבשו מתחתיה תחתונים.

ברוב שעות היום הסתובבו הילדים באפס מעשה. בכפר לא היה בית ספר ולשדה לא נהגו לצאת. חדר קטן שימש כ " תלמוד תודה " ובו למדו לשנן את התפילות בעל פה. לעתים נהג הרב לאסוף את הילדים וניסה ללמד אותם לקרוא תורה ותפילות.

אך ברוב הכפרים היו הילדים בורים ועמי ארצות. מזונם של היהודים היה דל. ביום, הם טבלו את פיתם בשמן ובמלח ורק בערב אכלו בשר, בהיותו מצרך עממי וזול, האב היה ראש המשפחה ועל פיו  נשק כל דבר.

העבודה בשדה, פיגרה אחרי החקלאות בישראל, כדי 100 שנה. כוחות המשיכה שהיו נהוגים בעונת הזריעה, היו צמדים של שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכו…..למרות שפע המים, מעטים מאוד היו גידולי השלחין. – מילון אבן שושן – (ז') השקיה מלאכותית, תעלות השקיה, תעלות הרוויה, מערכת השקיה מעשה ידי אדם

העבודה בשדה התחילה למחרת היורה. בחורף – זרעו תבואות חורף ובאביב – את תשובות הקיץ. הקציר נעשה בעזרת המגל וגם החריש נשעה בשיטות פרימיטיביות. בניגוד לנשים בערים הגדולות, היו הנשים היהודיות בכפרי האטלס משתפות עצמן בעבודת השדה, בעיקר בתקופת הקציר וזאת, כמובן, נוסף על עבודת הבית.

בקיץ – הן היו קוצרות. מעמרות ובעיקר מלקטות, יען כי הלקט כולו " שלהבן " ואין לבעל חלק בו. לחקלאים ה " מבוססים " היו גם כמה עופות שהטילו ביצים וכן הייתה להם עז או פרה דלה וצנומה, שנתנה מעט חלב.

לקראת סוף 1954, גבר גל הטרור במרוקו ועקב זאת גבר גם הלחץ היהודי לעלייה. מחשש לפגיעות בהם, תבעו היהודים לבטל את חוקי הסלקציה ובמקרים מסוימים אף היכו את שליחי העלייה, על כי מנעו עלייתה של משפחה זו או אחרת.

במטרה להקל את עלייתם של בני הכפרים, קבע ד"ר מתן, ב – 27 באוקטובר 1954, כי הוא סומך על שיקוליו של גרניקר וכי בביקוריו בכפרים, עוד לפני החורף, ידאג גרניקר לבחירת מועמדים להתיישבות, אך גם ימליץ על מועמדים המתאימים לעלייה, במסגרת הכללית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר