עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
הערות פר' עמאר מולכו, בית העלמין, סימן 407. להלן מצבות משפחת גאגין הנזכרים אצל מולנו ועמנואל, לפי סדר נרונולוגי. מולנו, בנספח עמי 640, מס׳ 130, מצבת ״לאה אשת החכם הנעלה כמוהר״ר משה גאגין יצ״ו, יה תשרי השע״ד״; עמנואל, מס׳ 781, מצבת ר׳ אברהם גאגין שנפטר צעיר ללא בנים, ד אלול התנ״ב ; מולכו, מס׳ 1082, עמי 374, ״אבן מעולפת ספירים… דגל התורה הרים, מלא תלמוד והגדה, החה״ש חסיד ועניו כמהר״ר ידידיה גאגין…״ נפטר בי״ג אייר תל״ח, זקן ושבע ימים. הוא מוזנר אצל ר׳ דניאל אישטרושה, מגן גבורים, שאלוניקי תקי״ד, יו״ד, סימן יד ; ר׳ שלמה אמאריליו, פני שלמה, שאלוניקי תע״ז, דרוש טו: ״דרוש שדרשתי על פטירת החנם השלם נמהר״ר ידידיה גאגין ז״ל ביום שבת קודש לתשלום ל״י [= שלושים יום] בק״ק לישבונה חדש יע״א שנת תל״ח״. בנו ר׳ חיים נפטר צעיר לימים בט״ז ניסן התמ״ט; מצבתו אצל מולנו, מס׳ 1125, עמי 392. רחל אשת ר׳ חיים, נפטרה באב שגת התס״ט, ר׳ יוסף דוד, יקרא דשכבי, שאלוניקי תקל״ד, דרוש מה (דף צט, ע״ד), דרש לתשלום השלושים לפטירתה בקהל לישבונה חדש; עמנואל, סימן 996, עמי 452, מצבת ר׳ יצחק גאגין שנפטר צעיר לימים בנ״ה ניסן תמ״ז; שם, מס׳ 1520, מצבת ״החנם השלם החסיד העניו נמהר״ר אברהם גאגי״, נפטר בב׳ תשרי תק״ך. וראה על משפחת גאגין בירושלים בהערה הבאה.
כמו שכתוב בהקדמת הראש״ל הרב אברהם אשננזי לחיבורו של ר׳ שמ״ח גאגין, ישמח לב, ירושלים תרל״ח: ״חוטר מגזע המשפחה הרוממה המיוחסת מגירוש קאסטיליא (נאשר יראה בפרי תואר סי׳ טל)״. אמנם, לנאורה ניתן לומר שלא היתד! קיימת מסורת ברורה בעניין זה בידי המשפחה, ור״א אשכנזי נתב נן רק על סמך הזהות בשם המשפחה בינם לבין ר״ח גאגין הנזנר ב״פרי תואר״. מה גם שלא מצאתי לרבני המשפחה שנתבו זאת בהקדמותיהם, להוציא את ר׳ ש״ט גאגין, אשר כתב בהקדמתו לחיבורו בתר שם טוב, לונדון תשט״ז, א, עמי 24 : ״ומשפחת גאגין שבירושלים הם צאצאי הרב [ר׳ חיים] הנז׳ ז״ל״.
להלן הרבנים למשפחת גאגין בירושלים (ראה לעיל הערה 14) : ר׳ חיים אברהם בה״ר משה גאגין המנונה הרב אג״ן נולד בקושטא בשנת התקמ״ז (1787) ונפטר בירושלים בני אייר תר״ח (1848). הוא נין לר׳ שלום שרעבי־מזרחי (= הרש״ש), ראש בית המדרש למקובלים בירושלים ״בית אל״. מכוח סבו־זקנו זכה לקבל את ספרייתו העשירה וכן לכהן כראש בימ״ד בית אל. בשנת תר״ב נבחר לכהן בתפקיד ראשון לציון ו״חכם באשי״. הוא היה הרב הראשון שנתמנה במאמר המלך לתפקיד החכם באשי. בין שאר תפקידיו היה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מסי היהודים ; כן ניתנה לו רשות להטיל מסים פנימיים על היהודים. את משרתו נהג ברמה, והיו חיכוכים בינו לבין העדה המערבית. מחיבוריו פורסמו: מנחה טהורה, שאלוניקי תקצ״ו, ביאור מקיף על מסכת מנחות; על ספר זה חיבר ר׳ רחמים חיים יהודה ישראל מרודוס ספר הערות והשגות בשם: בן ימין, שאלוניקי תרנ״ו; חוקי חיים, ירושלים תר״ג, שאלות ותשובות; עדות לישראל, ירושלים תר״ח, דבר המחלוקת נגד הרב משה תורג׳מן, מראשי העדה המערבית; חיים מירושלים, ירושלים תרמ״ב, דרושים ; יריעות האהל, פירוש לספר ״אהל מועד״ לר׳ שמואל ב״ר משולם גירונדי, ב״ח, ירושלים תרמ״ו—ס״ד. כן ההדיר את הספרים ״קדושת יום טוב״ לר׳ יום טוב אלגאזי, ירושלים תר״ג; ״התקנות וההסכמות והמנהגים בירושלים״, ירושלים תר״ב. ר׳ חיים אברהם השאיר אחריו בן יחיד, ר׳ שלום משה חי גאגין, שנמנה עם חכמי ירושלים בדורו וכיהן כראש בימ״ד בית אל, וכן ירש מאביו את ספרייתו העשירה, בה היו אלפי ספרים ועשרות כתבי־יד. די לציין כי בבוא רא״ל פרומקין לכתוב חיבורו ״תולדות חכמי ירושלים״, שאב חלק חשוב מידיעותיו מספריה זו. ר׳ שלום משה חי נפטר בי״ב אלול תרמ״ג. מחיבוריו פורסמו: שו״ת ישמח לב, ב״ח, ירושלים תרל״ח—מ״ח ; שמח לבי, ירושלים תרמ״ד, דרושים ; ישמח משה, ירושלים תרל״ח, פס״ד בדבר צוואת קאייד נסים שמאמא; סביב האהל, נספח לפירוש אביו על ספר ״אהל מועד״; שמח נפש, ירושלים תרס״ג, על ברכות המצוות וברכות הנהנין. בניו, ר׳ אברהם ור׳ יצחק, ייסדו שניהם בית דפוס בירושלים, במטרה להדפיס את ספרי היהדות בלאדינו, כדי להפיץ תורה ודעת בין המון העם. ר׳ אברהם, שנמנה עם חכמי ירושלים, נפטר בי׳ כסלו תרע״ח. אתיו ר׳ יצחק קבל את הספריה המשפחתית לרשותו; הוא נמנה עם חכמי ירושלים, כתב השלמות לחיבור אביו ״שמח נפש״ וכן כתב ״מכסה לאהל״, הערות על ״סביב לאהל״ שחיבר אביו על ״אהל מועד״. הוא נפטר בכ״ט כסלו תרפ״ד. השאיר אחריו שלושה בנים : ר׳ שם טוב, ר׳ משה חי ור׳ אליהו. לאחר פטירתו הוזנחה הספריה אשר שמרו עליה דורות רבים, והיא נמכרה חלקים חלקים לסוחרים עד שחוסלה כליל. מבניו התפרסם ר׳ שם טוב, שנולד בט״ו אלול תרמ״ה (1885). כיהן ברבנות בקהיר, באנגליה — במנצ׳סטר וכראב״ד לקהילת הספרדים בלונדון. מחיבוריו: כתר שם טוב, ז״ח, א—ו, לונדון תרצ״ד—תשט״ז; ז, ירושלים תשמ״א, על המנהגים השונים של עדות ישראל, במועדי השנה ותפילותיה ובמחזור החיים, טעמיהם ומקורותיהם; פרקי שירה, ליטא תרצ״ז, ובו תפילות שונות, שירי שמחה ועצב, וסיפח לו קונטרס ״בקשת הלמדניך לר׳ אברהם ב״ר יצחק הבדרשי; מכתבי תהלה, ליטא תרצ״ח, ובו מכתבי הערכה שקבל על חיבורו ״כתר שם טוב״; חיי היהודים בקוטשין, לונדון תשי״ג, ועוד. על החכמים למשפחת גאגין ראה א״ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג״ח, מהדורת א׳ ריבלין, ירושלים תרפ״ח—צ, לפי המפתח; מ״ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים תרצ״א, עמי 178—189 ; א׳ אלמאליח, הראשונים לציון, ירושלים תש״ל, עמי 182—ו204
ר׳ חיים גאגין חיבר ״עץ חיים״, ובו הנציח את ״פולמוס הנפיחה״ ורקעו ההלכתי. החיבור נערך ונחתם על ידו. נראה שחיבר חיבורים נוספים שלא הגיעו לידינו. לפני הדי״ט טולידאנו היה פירושו למשנה ערוגה 18, וכן הגיעו לידינו מספר קינות שחיבר על גלות ישראל ״י. מכל יצירתו שפר גורלו של החיבור ״עץ חיים״, אשר השתמרו ממנו מספר העתקות. להלן נדון במבנה חיבור זה ובתוכנו.
עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472—1505), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח (1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגיפות, שהפילו בהם חללים רבים. כתוצאה מהפגעים הרבים כשל כח הסבל של המגורשים ורבים מהם המשיכו בנדידתם לארצות המזרח; חלקם אף נאלץ לחזור לספרד .
משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין .
משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.
הערות פרופ' עמאר ר״א אדארוטיל, תשלום ספר הקבלה. חיבור זה פורסם לראשונה על־ידי א׳ נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, אוכספורד תרמ״ח, א, עמי 101—114 ; א״א הרכבי, הדשים גם ישנים, נדפס כנספח לספר דברי ימי ישראל לצ. גרץ במהדורת התרגום של שפ״ר, חלק ו, וארשא תרנ״ח (= שתי כרוניקות עבריות מדור הגירוש, ירושלים תשל״ט, עמי 22—41 [להלן: ספר הקבלה, תשל״ט]), עמי 39.
הערות פרופ' עמאר על כך הוא נזכר לטובה על־ידי היהודים מבני התקופה כותבי דברי הימים. ראה ספר הקבלה, תשל״ט, עמי 38 ; ר״ש בן דרגא, שבט יהודה, מהדורת בער־שוחט, ירושלים תש״ז, סימן נד, עמי קכג; ר״א קפשאלי, סדר אליהו זוטא, מהדורת בניהו־סימונסון־ שמואלביץ, ירושלים תשל״ו, א, פרקים ע, עז. על המניע למדיניותו הנדיבה של המלך וקליטת המגורשים במארוקו, ראה ד׳ קורקוס, ׳יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט״ז׳, ספונות, י (1966), עמי 55—111 ; נר המערב, עמי 49—90 ; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה (להלן: הירשברג, תולדות), א, עמי 298—324 ; ,1980 J. S. Gerber, Jewish Society in Fez, Leiden 51 40 .חין. על עזרת התושבים לאחיהם המגורשים אנו שומעים מעדויות שונות של המגורשים עצמם, ראה להלן, בתחילת חלק ב למבוא. ואין יסוד לדברי גרבר, שם, עמי 47 הקובעת שהמגורשים נתקלו בעוינות מצד התושבים. על כך אני דן בהרחבה בחיבורי הנ״ל בהערה ו. על סבלם של המגורשים ראה המקורות הנזכרים לעיל ; עץ חיים, פרק א ; ר״א זכות, יוחסין, מהדורת פריימאנן, לונדון תרי״ז, עמ' 227.