גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
למחרת, בארוחת הבוקר אנו מסתפקים בקפה ולחמנייה, יותר מזה אסור לנו לאכול אצל גויים, מטעמי כשרות. אנו יוצאים אל הכיכר הראשית. הכול חדש וזר לעין. הגברים לבושים כערבים והסימן המבדיל ביניהם – בירית שחורה על רגל אחת מחתחת לברך.
הנשים לבושות שני מיני לבוש : הנשואות לבושות שחורים והלא נשואות – בגדים משובצים בחום כהה. בכיכר המרכזית הזאת הבחנתי בכמה דברים מעניינים שלא ציפיתי לראותם במקום נידח כזה. חנויות ספרים, כמובן לא חילוניים, ובית דפוס חדיש.
ההסתדרות הציונית במקום נקראת " תפארת ציון ". היא איננה מסונפת להסתדרות הציונית הגדולה העולמית, אינה שולחת צירים לקונגרס הציוניים, אינה תורמת לקרנות ואינה קשורה כל קשר ארגוני אל החוץ.
לא עלה בידי לקבוע מתי נוסדה הסתדרות זו ומהן סיבות התבדלותה. הרחק מכל יישוב תרבותי, נמצאת פינה מיוחדת במינה זאת, בעלת אופי דתי מובהק. רבים מדברים עברית רהוטה שנשמרה בפיהם כנראה מימי קדם. הדבר מעורר סקרנות והתרגשות עזה.
הלילה נערכת חתונת בנו של כהן. אנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הכלה נאה, נמוכת קומה במקצת ושמנמונת. בשועים שלפני החתונה פיטמו אותה במאכלים שמנים, הרבה קוסקוס, מאכל מסולת מקומית, כדי שתיראה מלאה יותר.
היא הובאה מפאריס, והשכלתה כללית ורב צדדית. את כל חייה עשתה בבירת צרפת. החתן לבוש אירופית: מקטורן, חולצה ועניבה. הכלה לבושה בגדי פאר לפי מנהג המקום, ומעוטרת בתחרימים, רקמות זהב ועדיי זהב רבים וכבדים שניתנו לה בהשאלה מתושבי המקום : צמידים, ענקים, עגילים, טבעות, רשתות זהב על הראש, וגם שעוני זהב תלויים לה על גופה.
הכלה ישבה בפרוזדור קטן בין האולם הגדול שבבית ובין חדר אחר, שמשך שעות ארוכות על ספסל, ומשני עבריה שתי זקנות, שאינן משות ממנה לרגע. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי שברצוני לספר בארץ על כלה מפאריס המתחתנת בג'רבה, לא זכיתי לתשובה. ידידי יעצו לי שלא אשחית מלים. זהו הנוהג.
סיימנו את ארוחתנו הדשנה. האולם התמלא כולו שולחנות וספסלים לפניהם, על גבי השולחנות ערוכות הצלחות, ונשים זריזות מוציאות מסירים גדולים שעל גבי פרימוסים מחרישי אוזניים – מנות קטנות מאוד של אוכל. כדורי בשר או דג.
אל השולחן מסובים עשרות יהודים, ספרי תלמוד לפניהם והם לומדים הכוונה רבה ובזמזום חרישי. אינם שמים לב למאכלים המוגשים להם וממשיכים בתלמודם.
אני משוחח עם החתן, יוסף. הוא מוביל אותנו לחדר המיועד לליל הכלולות. חדר גדול ובפינה שבו כמו כוך נמוך. בתוך הכוך עומדת מיטת הכלולות, מסודרת לתפארת. החתן אומר לנו שכבר אין לו סבלנות. הוא מצפה שיסתיימו הסעודה ולימוד התורה – שיוכל להתייחד עם כלתו. אינני בטוח שראה אותה לפני החתונה, אבל היא יפה, ואי סבלנותו מובנת.
למחרת בבוקר, אחרי הקפה והלחמנייה, יצאנו בדרכנו חזרה בכביש ליבשת, לעיירה זרזיס. כאן מגיע מדבר מהרה ממש עד לים. זרזיס היא נווה מדבר, וצומחים בה דקלים רבים. גם שם רבים היהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.
מרקוזה מסדיר במהירות עם אחד מאנשי המקום את בדיקת העולים בשבוע הבא, ואנו ממהרים לבן –גארדן, במחק של כחמישים קילומטר. בצאתנו מזרזיס נעלם כל סימן של דרך ואנחנו נוסעים במדבר הפתוח מאופק עד אופק. אין זה מדבר של חול, וכולו אבנים קטנטנות, כגרגרי עדשים.
לפני בואנו לבן-גארדן, נתחוללה סופת חול שהקימה עלעולים ברחובות. החול נדבק אל החלונות ואל הדלתות וכיסה את הגגות בשכבות משקע עבות. איש לא נראה ברחובות העיירה, הכול הסתתרו בתים. אבל מרקוזה יה פעיל גם עתה.
הלכנו לבית הכנסת שהיה מלא גם הוא חול. נשלחו רצים ולאחר דקות אחדות התמלא בית הכנסת מפה אל פה גברים, נשים וילדים אוחזים בשמלות אמותיהם או נישאים על הידיים. שני שולחנות הועמדו בשבילנו, הבודקים את העולים.
הופיעו מזכירים אנשי המקום ומלאכת הבדיקה החלה. לא היו עמנו צוותי המיון לעריכת הסלקציה הסוציאלית : כמה ילדים ? כמה מפרנסים ? כמה הורים ? – כל הדבר המאוס הזה. אנשי המקום היו אנשים בריאים.
אינני יודע ממה התפרנסו ומה היה מזונם. הגברים והנשים היו אולי בפעם הראשונה בחייהם יחד בחדר אחד, ולכן כיסה חלק מהנשים את פניהן במטפחות.
הזמן חולף ואנחנו לא טעמנו דבר מאז הבוקר. יצאתי קצת החוצה להחליף אוויר, וראיתי שמרקוזה דאג למזון. מאחורי בית הכנסת שעמד במגרש פתוח, בזווית שבין שני קירות, עמדו הפרימוסים הרועשים, ושתי נשים זקנו טרחו בהכנת ארוחת צהריים. בחול המתערבל, בסופה המתגברת, ללא מים לשטיפת הידיים נראו שתי הזקנות כמכשפות.
סיימנו את מלאכת המיון. אכלנו מן החביתות שהוכנו לנו כשהחול חורק בין שינינו, ויצאנו במכונית בדרכנו חזרה לזרזיס. כאן געשה הסערה בכל כוחה. הרוח נשבה בכל כוחה ממזרח והאבנים הקטנטנים הועפו בכוח רב אל פנינו ודפקו במשקפינו.