החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החזרת הכלה לביתה לאחר הטבילה.

 הנשים שליוו את הכלה למקווה ליוו אותה חזרה לביתה בשירים ובצהלולים כשפניה מכוסים בצעיף, כדי להגן עליה מפני עין הרע ומפני עוברים ושבים ״שלא יגנבו לה את יופייה״. בקהילות מחמירות נהגו אף להטביל מחדש את הכלה במקרה שביציאתה לביתה נתקלה במבטים של מוסלמים, כאילו ביטלו מבטים אלה את טהרתה." עם כניסתה של הכלה לביתה היא התקבלה בקריאות צהלולים של שכנות וקרובות משפחה שלא השתתפו בטקס הטבילה, ונשות התהלוכה הצטרפו אליהן.

לבד משלביו השונים והברורים כולל טקס הטבילה במקווה טקסי־משנה שונים בקהילות שונות, כגון הטקס המגי של השלכת חפצים נשיים למקווה לריצוי הכוחות הסמויים, טקס הברכות שהנשים הזקנות הרעיפו על הכלה עם צאתה מן המקווה וטקס הסעודה הקלה בליווי שירה שהנשים ערכו בקהילות שונות לפני היציאה ממתחם המקווה והחזרה בתהלוכה לבית הכלה. בקהילות רבות היתה זו הזדמנות נאותה ראשונה לכלה לאכול ולשתות משהו מאז שעות אחרי הצהריים, שכן בסעודה החגיגית של ליל החינה החתן והכלה לא יכלו להשתמש בידיהם, שהיו מרוחות בחינה ועטופות בבד לבן. בכל שלבי הטקס השמיעו הנשים צהלולי שמחה לציון התנהלותו התקינה והמוצלחת.

ז. השיח המלווה:

טקס הטבילה במקווה שימש טקס מעבר חשוב מבחינתה של הכלה ושל משפחתה משום שהוא סימל את מעבר הכלה ממעמדה כרווקה למעמדה של אשת איש שתצטרף לקיים את דיני הטהרה היהודיים הקפדניים כל כך. בטקס זה נפרדה הכלה בעצם מרווקותה והוכנסה לקהל הנשים הנשואות. אלה ניהלו את הטקס כולו מראשו ועד סופו בינן לבין עצמן בנוכחות הכלה, אך בלא השתתפות גברים וילדים או ילדות, כך שיכלו לפתח במידת־מה שיח נשי חופשי על ענייני אישות ורמזיהם. גם ערומה הפומבי של הכלה ותכלית הטקס בהכנה לקראת התייחדותה עם החתן הזמינו אותן לכך. אכן עדויות רבות מוסרות על השיח הנשי המשוחרר שהתנהל בהזדמנות זאת, שכלל עקיצות ורמזים מיניים ולווה אף בשירים מיוחדים שמסרניות שונות חשבו אותם לשירי זימה משום שהוזכר בהם במפורש אבר מינו של הגבר עם תיאורים והערכות על ״טעמיו השונים״; רק ידעניות מומחיות שרו אותם בהזדמנויות אלה. כל הטקס לווה כאמור בכל שלביו בשירי חתונה מסורתיים וכן בשירים שהיו מיוחדים לטקס הטבילה ושרו אותם לאחר הטבילה.

הערת המחבר : הנה מבעים לדוגמא :

 באיידו סודאנייא באיידו- פלפלה חמרה באיידו…בויינינא…..וכו'

אבר מינו –בטעם פלפל חריף מאוד. אבר מינו – בטעם פלפל אדום…בטעם בננה….וכו'….גם בשיר זה הזנרת הראשית אמרה את חלקו הראשון של כל מבע ומקהלת הנשים המלוות ענה בחלק השני

שיר כזו היא למשל סדרת השירים הערביים־היהודיים ששרו במכנאם, שתובא כאן בתרגומה לעברית." בחלק האחרון של הסדרה נרמז מה שמצפה לכלה למחרת טקס הטבילה – הן חייה החדשים במחיצת בעלה (טור 10) הן יציאתה הכפויה למעשה מבית אביה ואמה (טור 11). ההקנטות והרמזים המיניים בין הנשים הם חלק מחניכתה של הצעירה העומדת להתייחד עם בעלה_; כמו בן הוקנטה הרווקה המאחרת למצוא חתן. בתי השיר הראשונים הושרו מפיהן של נשים בודדות, ומקהלת הנשים ענתה בקריאה ״מה רב אושרו!״."

1 לקח אותה חסודה, הו אימא.            – מה רב אושרו!

שתביא לו ברכה ומזל, הו אימא.          – מה רב אושרו!

עם הון ובנים, הו אימא.          – מה רב אושרו!

לקח אותה צעירה, הו אימא.    – מה רב אושרו!

5 תביא לו ברכה, הו אימא.     – מה רב אושרו!

לקח אותה, לקח אותה ונשבע שלא ישחרר אותה.

[החתן הוא אדונה.

 לקחה אותו, לקחה אותו ונשבעה שלא תשחרר אותו. [הכלה היא גברתו

הביאו לה את הנר, הביאו אותה אל חמותה.

הביאו לה את הנר הביאו אותה אל חמותה.

 הלילה במקווה ומחר אצל החתן.

לילה זה נשאר לך, ומחר נגרש אותך^,.

ח.   טקסים מקדימים וטקסי המשך:

 בקהילות כמו תארודאנת וקהילות דרום־מערב מרוקו, שנהגו למרוח עיסת חינה ופנים ביצה על ראשה של הכלה, נהגו לשטוף היטב את שערה של הכלה ביום שלישי אחרי הצהריים ולהוציא ממנו כל שיירי העיסה שכיסתה אותו כדי לבטל כל חציצה בין השיער ובין המים בזמן הטבילה. בקהילות אחרות נהגו לנקות את שער הכלה בתוך המקווה עצמו לפני הטבילה ולהשליך את שיירי החינה עם חפצים סמליים נוספים לתוך המים בסגולה נגד המזיקים הרעים האורבים לבלה ולאושרה.

לטקס הטבילה במקווה היו טקסי המשך שונים. בקהילות שהכלה נהגה גם היא לצום בהן(ולא רק החתן) ביום החופה, היינו למחרת הטבילה, אכלה הכלה עם בני משפחתה את ארוחת הערב שלה ואת ארוחת הצום שלה מיד אחרי שחזרה מן המקווה. כמו בן באותו לילה במיוחד לא נתנו לכלה לישון בחדר לבדה אלא בלוויית אחיותיה וקרובותיה כדי לשמור אותה מפני כל רע ומזיק. נשות המשפחה נשארו ערות ושרו כל הלילה, שיחקו משחקים או חדו חידות כדי לשהות במחיצתה של הכלה, שלא יאונה לה כל רע לפני כניסתה לחופה.

עמוד 74