מנהגי ברית המילה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון-בליעת העורלה.

עורלה.

כשהמוהל חותך את העורלה, הוא מטמינה מיד בצלחת קטנה מלאה חול המונחת לידו. האֵם תיטול אחר כך עורלה זו, תצפון אותה בתוך הכר של התינוק, מתוך אמונה שזו תשמור עליו מכל מרעין בישין.

ערלה ימול : ראשי תיבות של " יסודו מעפר וסופו לעפר "

בליעת העורלה.

יש נשים עקרות הבאות ונוטלות את עורלת התינוק, ובולעות אותה רגעים אחדים אחרי הברית, יש גם נשים המביאות לעולם רק נקבות ולא בנים זכרים והן נוטלות את הערלות ובולעות אותן.

רבי דוד עובדיה זצוק"ך בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' כותב שם : שדבר זה אסור ויש למחות על כך. גם נשים מוסלמיות נוהגות לעשות כן, וזאת על מנת לחזק את אהבתן לתינוק שנולד.

המוהלים שומרים ערלות.

היו מקרים שמוהלים שמרו את הערלות. מסופר על מוהל אחד מעיר לעראייש שבצפון מרוקו, אשר החזיק בביתו תיבה מלאה אלפי ערלות של תינוקות, אשר מל במשך שנים. בתיבה זו הייתה גם אבקת תחמוצת עופרת אדומה. Le minium de plomb.

הנקראת " אזרקון " בערבית, הוא הטמין בתוך אבקת התחמוצת הזו כל עורלה שכרת. המוהל גם ציווה את בניו לקוברו עם כל הערלות שאסף כדי שתשמשנה לו עדות והוכחה על כל ברית מילה שערך בחייו בעולם הזה, ועל השכר שבצידה בעולם הבא.

עדות נוספת מספרת על מוהל שהיה בתוניסיה. האיש החזיק קופסא אחת בביתו, ובה נהג להטמין כל עורלה שכרת בברית מילה, לאחר שייבש אותה היטב. לפני מותו ציווה את בניו להשחיל בחוט את כל הערלות שאסף בימי חייו, ולתלות אותן עליו, והוסיף : " זו סגולה נפלאה להרחיק המזיקים והמשטינין.

יורשיו נדהמו מסוג צוואה זו ולא אבו לקיימה, שדבר זה אסור וכן יש בו חסרון דעת. אולם בני קהילתם לחצו עליהם עש ששוכנעו וקיימו את צוואת אביהם.

היו גם מוהלים שציוו את בניהם לקחת את הערלות שאספו בחייהם ולהלביש להם אותן, על התכריכים, בהסבירם להם כי זו סגולה נפלאה להבריח כל מזיק ומחבל. מוהלים אחרים נהגו לרשום את השם של כל ילד שמלו, ולפני מותם, ביקשו שיקברו עימהם את פנקס השמות, כדי שיגן עליהם בעולם האמת נגד המשטינים.

רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים " כרך ג': הרב נתבקש לחות דעתו בסוגייה זו וכתב שזה מותר. ומסיים את תשובתו בהדגישו : דבר זה כבר היה לעולמים, ואף שאין לו טעם שכלי, אין להרחיקו ויפה עשיתם שעמדתם על בניו לןקיים צוואת אביהם המת.

זמני הברית.

כאשר יום הברית חל בשתעה באב, נהגו למול אחר חצות היום, וכשחל ביום ראש השנה או ביום הכיפורים, הברית נערכת אחרי תפילת שחרית. יש שנהגו לערוך ברית דווקא מלפני תפילת מוסף, כלומר אחרי קריאת התורה.

אחר כך חזרו והמשיכו להתפלל. יש גם שנהגו לערוך את הברית בבית הכנסת, אם זה היה ראש השנה או יום הכיפורים. כמו כן בתאריכים אלה, הסנדקאות תמיד בדמים מרובים.

ארוחת בוקר אחרי הברית.

לארח ברית המילה, טבי הבן מזמין את המשתתפים לשולחנות ערוכים. מאחר שאסור לסרב לסעודת אליהו, כל הנוכחים מתיישבים לאחר שאיחלו את ברכת מזל טוב להורים החדשים. ובעוד האם והחמות מזילות דמעות התרגשות לשמע בכי העולל הכואב, ניגשות הנשים ומברכות גם הן את האם.

בסעודה זו נהגו להגיש ביצים שלוקות, כעכים גדולים ( מאפה ביתי ) תה, וכמובן מעט מאחייא ) עראק ) שמקומה לא נפקד מאף שמחה. אם הימים ימי חורף, נהגו לכבד ולהגיש אספאנז' – לביבות ביתיות. יש שנהגו לחלק גם תמרים, אגוזים, וצימוקים למזומנים. בעל הברית ובמיוחד הסנדק, נהגו לחלק צדקה לעניים ולתלמידי חכמים.

סעודת מצווה.

אחרי ארוחת הבוקר, הקהל מתפזר והמשפחה מתחילה בהכנות לסעודת מצווה של אליהו הנביא. שכן בעל הברית עורך תמיד סעודה ומשתה לכבוד המצווה. בארוחת צהריים של יום ברית המילה, נוהגים יהודי מרוקו עד היום להגיש את החמין של שבת שכ'ינא בסעודה.

היו גם שהיו מפריזים בסעודה זו, והיו מוסיפים נוסף לשכ'ינא גם תבשילים מיוחדים כמו פשטידות עשויות מביצים ותפוחי אדמה, שתייה ועוד. בסעודה זו לא נפקד מקומם של אנשי חברת קדישא, המוהל והסנדק.

יש להדגיש כי את מאכל השכ'ינא נהגו להגיש גם בסעודת הבר מצווה, בחתונה ( בסעודת חתן וכלה ) וגם ביום הקמת המציבה של הנפטר.

ברכה לנימול ולהוריו.

בגמר הסעודה שבה השתתפו כאמרו כל הקרובים, מגיע תורו של הנימול. האם מגישה אותו על כרית משי כשהוא מלובש יפה, לרב של בית הכנסת וזנ מברך אותו בכל הברכות הטובות ובאיחולי הצלחה להוריו. גם הפייטן היושב על יד הרב, איננו חוסך בפיוטים לכבוד הנימול ולכבוד אליהו מלאך הברית

ואם אבי הבן הוא חבר בחברה קדישא, נשיא החברה מברך את הנימול ומכניסו כחבר מן המניין בחברה. לאחר מכן מברכים את כל הקהל הנוכח בסעודה.