שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן

אפרים חזן

נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:

תוספת שלי : קָלַמְבּוּר

ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו

ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה

ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:

לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:

בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם

מי יורה דעה מי יבין שמועתם

״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.

עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.

אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא  בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.

בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:

נאבדה חכמה מבנים

חדלו, פסקו השקךנים

וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…

וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר