האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו – חיובי קנסות בשידוכין

הרב משה עמאר היו

משה עמאר

מאחר שלפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה ועל עגמת הנפש הנגרמים מהפרת השידוכין, דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות לתשלום סכום כסף כקנס על הפרה של השידוכין או של אחד מתנאי ההסכם, שישלם המפר לצד העומד בהסכם. קנסות קיימים בשטרי שידוכין מהמאה הי״ב, ואולי גם לפני כן.

אולם על הסכם העוסק בשידוכין, דעת רוב הפוסקים מורה, כי הוא אינו תופס ואינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל עליו משום שהוא נגוע בפגמי ה״אסמכתא״ (הבטחה סתמית). כי בשטר השידוכין כל צד סמוך ובטוח שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים צוינו דרכים שונות להתחייבויות המהוות גמירת דעת והקונות גם באסמכתא, כגון התחייבות בקניין, התחייבות בלשון ״מעכשיו״, התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, הפקדת משכון לקיום ההתחייבות, התחייבות לפני בית־דין חשוב, ועוד. יש מחלוקת בפוסקים בשאלה, אם די באחת מהדרכים הנזכרות, או צריך לשלב כמה מהן, או את כולם יחד.

שאלת האסמכתא באשר להסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב, בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית־המזרחית, בערך מראשית המאה הי׳׳ב ואילך. דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנס השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל. בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד — שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי; והשני — שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה דחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי; או מסרם לצד שעמד בהסכם, אם הצד השני לא קיים את התנאי.

בצפון אפריקה פשט הנוהג לחזק את התחייבות הצדדים בנוגע להסכמי שידוכין בשתיים מהדרכים שנזכרו לעיל: ״בקניין מעכשיו״ ובשבועה, ואולם היו מי שעשו שני שטרות, כמנהג ספרד הנזכר לעיל. בצרפת ובאשכנז נהגו לעשות את השידוכין בפרסום רב במעמד בני העיר וראשיה כדי שייחשב הקניין כאילו נעשה בפני בית־דין חשוב. הצדדים הפקידו את הקנס בידי צד שלישי — אם יצאו הנישואים לפועל, היה מחזיר לכל אחד מהצדדים את העירבון שהפקיד בידו; ולא, היה נותן את הערבונות למי שדבק בהסכם. הערבונות נקראו ״תשומת־יד״. היו שהוסיפו להתחייבות גם שבועה, תקיעת כף או קבלת חרם.

הגישה כלפי השידוכין בפזורת צרפת ואשכנז

בארצות הפזורה הספרדית־המזרחית ראו בשטרי שידוכין ובקנסות המתחייבים מהם נושא ממוני גרידא, והמפר אותם נדרש לשלם את הקנס הכספי ותו לא. לעומת זאת, בקהילות צרפת ואשכנז היה מוסד השידוכין איתן יותר בשל חרם הקהילות, חרם שהתקבל כנראה במאה הי״ג, כפי שכותב ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג:

וחרם שמקבל החתן עליו גם כן צריך מאה להתיר, ואין צריך שיהיו משלש קהילות. וחרם קדמוניות על תשומת יד בלא קבלת חרם לקיים התשומת יד, אך יש להתיר כשלשים וכולם צריך טעם מבורר להתיר.

כלומר, קשר השידוכין יצר בין בני הזוג זיקה נוספת מתוקף חרם הקהילות, שאסר בדרך־כלל את התרת השידוכין, ובמקרים מיוחדים נדרשו להתרת החרם מאה איש. אולם אם ההתחייבות לא היתה בחרם, אלא רק בתשומת יד, הספיקו שלושים איש להתרת קשר השידוכין, וגם זאת — רק אם היתה הסיבה לכך מוצדקת. מכל מקום, למדנו ממקור זה שאין הטלת החרם כללית — על כל המפר שידוכין — אלא רק בעקבות התחייבות רצונית של המחותנים. היו שחיזקו את התחייבותם בקבלת חרם והיו שהסתפקו בסנקציות כספיות. היו קהילות בצרפת ובאשכנז שהטילו — מלבד תשומת יד וחרם — גם קנס כספי על המתיר קשר שידוכין.

באנגליה — מלבד תשומת יד — נהגו שעשרה מקהל המוזמנים למסיבת השידוכין בוחרים שלשה המוזמנים לשמש בית־דין שלפניו יתחייבו הצדדים. להלן נוסח אחד השטרות שהגיעו לידינו: ״נחנו חתומי מטה הובררנו ונתברכנו בעשרה להיות בית דין… ועל פי התנאים האלה נכנס ר׳ יום טוב האמור בחרם וצוי בית דין ותקנת הקהלות… וקנינא מן ר׳ יום טוב… בקנין גמור מעכשו…״. כלומר, הם השתמשו כמעט בכל הדרכים הנזכרות לעיל כדי לתת יתר־תוקף להתחייבות: התחייבות בפני בית־דין, קניין כעכשיו, חרם ותקנת הקהילות.

בכך, למעשה, הפקיעו את התחייבות השידוכין מתחום דיני ממונות שבין אדם לחברו, והפכו אותה לחיוב מוסרי חמור שבין אדם למקום שהקהילה מפקחת עליו. הגיעו לידינו נוסחי שטרי שידוכין מאירופה, ובהם הרשו הצדדים זה לזה לכוף את ביצוע הקנס ״בין בדיני ישראל ובין בדיני אומות העולם״. הרשות להיזקק לערכאות מעידה שהפרות שידוכין היו שכיחות ופגיעותיהן קשות.

לעומת רוב הראשונים סבר ר׳ יצחק בן שמואל [ = ר״י הזקן], מחכמי צרפת במאה הי״ב, שקנס שידוכין תקף גם בלא חיזוק באמצעות אחת מהדרכים הנזכרות לעיל. מאחר שהכול משתמשים בו, הרי זו הוכחה שקיבלוהו עליהם קבלה מחייבת, כמו שנאמר לגבי סיטומתא דקניא. יתרה מכך, לדעתו אין זה בגדר אסמכתא, אלא בגדר נזק ממשי הכלול בדיני נזיקין: הצד שחזר בו מזיק לצד השני נזק בושה. דומה כי דעתו זו לא התקבלה להלכה אפילו בצרפת ובאשכנז.

אמנם ההתחייבויות הנוגעות לשידוכין והסנקציות על הפרתם היו מוטלות על שני ־־צדדים, אבל התרת קשר השידוכין פגעה בדרך־כלל בכלה ובמשפחתה יותר מאשר בחתן. היה בזה משום הטלת כתם בכלה, גרימת בושה וכלימה והפחתת סיכוייה להינשא לאיש כלבבה. הדברים אמורים הן בפזורה האשכנזית והן בפזורה הספרדית־המזרחית.

־סיבות לגישתן המחמירה של קהילות אשכנז וצרפת לשידוכין חוקרים נדרשו לפשר החומרה הרבה שבה התייחסו בני קהילות צרפת ואשכנז להתרת השידוכין. פלק ואחרים ראו בזאת השפעה של הסביבה הנכרית: גם היא ראתה בחומרה רבה את התרת השידוכין, והיו מקומות ותקופות שבהם תפסה את תוקף השידוכין כתוקף של נישואין ממש. גרוסמן מוסיף, כי חומרה זו היא גם תוצאה של המרות הדת הרבות שהיו בקהילות אלה בעקבות רדיפות היהודים באירופה בראשית המאה הי״א. לעתים קרובות, בעקבות התרת קשר השידוכין נפוצו שמועות בקהילה, שהסיבה היא כתם ההמרה שגילתה המשפחה המפרה במשפחה האחרת. שמועות אלו היו עלולות לפגוע בייחוסיהן של משפחות ולפגוע בסיכויי בניהם ובנותיהם להינשא. לכן נחלצו חכמים להגנתן והקשו על התרת השידוכין. לי נראה, כי גישתם המחמירה של חכמי אשכנז להתרת קשרי שידוכין מקורה בחשש קידושין, כמוה כגישתם לסוגיית הסבלונות (המתנות הנשלחות מהחתן לכלה בשעה השידוכין ולאחריהן): גם בהן ראו חכמי אשכנז חשש קידושין. אישוש לכך ניתן למצוא בעובדה שהיו מחכמי אשכנז שהצריכו גט להתרת השידוכין כפי שנאמר במפורש במעשה דלהלן: ״זכורני עובדא ממורי רבי׳ יב״א ששידך בתו לבן אחיו שסבר שהיה פקח ונמצא להיפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבי׳ יהודה גט מפני סבלונות ששלח״.

בחברה האשכנזית החרדית רואים גם היום בחומרה את התרת השידוכין וחוששיב מקפידתו של הצד הנפגע. ויש בהם האומרים, שמוטב להתחתן ולהתגרש אחר־כך מלהתיר שידוכין.

הערת המחבר :            שאלתי רבים מחברי העוסקים בתלמוד, במשפט העברי ובמנהגי אשכנז, לאמיתות מסורת זו ומקורה, ורובם אמרו שזו אמרה בעל פה המיוחסת לגאון מוילנא, ומשום הקפידה היתרה שנשארת בלב בן הזוג הנפגע על זה שהפר את השידוך. בקיץ של שנת תשס״ה, בהיותי במרוקו בעיר קזבלנקה, מסרתי שיעור לפני רבנים ואברכי הכולל, בנושא הזיקה שיוצרים השידוכין בין בני הזוג, והזכרתי נוהג זה הקיים בחברה החרדית האשכנזית. וידידי הרה״ג ר' שלום אידלמאן, שנכח במקום הפנה את תשומת לבי ל׳אגרות קודש, אדמו״ר הזקן׳, עמי תסח, סימן פט, ששם דן בעניין זה. הוא גם מסר לי שנכח בצרפת בשידוך שלא עלה יפה, וערכו לזוג חופה וקידושין ומיד אחרי זה מסר החתן גט לכלה, וכל זה כדי להימנע מהתרה קשר השידוכין. המעשה כשלעצמו תמוה, שמברכים שבע ברכות על נישואין שיודעים שאין להם קיום אפילו לשעה. בכל אופן מהאמור בולטת החומרה בה ראתה יהדות אשכנז אה הפרת השידוכין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר