טעמי המצוות — נטייה להסבר ראציונאלי-דן מנור
טעמי המצוות — נטייה להסבר ראציונאלי
בעוד שבדיון על היחס שבין תלמוד למעשה נוטה מוהריב׳׳ע לכיוון האורתודוקסי, בדיון על טעמי המצוות הוא נוטה יותר לכיוון הראציונאלי. בעקבות קודמיו, גם הוא מבחין בין המצוות שטעמן מובן למצוות המשוללות טעם, או כפי שהגדירו זאת קודמיו: מצוות שכליות ומצוות שמעיות. כל מה שמוגדר במקרא כחוקים הם לדעתו מצוות שמעיות, להבדיל מן המצוות השכליות. ומאחר שהספק מתעורר בעיקר לגבי החוקים , נתבע האדם מישראל לקיימם בלי להרהר אחריהם: ׳והנה על הסוג הא׳ אמר אם בחקותי תלכו [ויק׳ כו:ג] מיד מבלי עכוב תלכו ותתעסקו בהם מאחר שאין בהם טעם פן מה יפתו אתכם חטאים וסרתם ח״ו [חס ושלום]׳. המצוות שטעמן מובן, לא מצאה התורה צורך להזהיר עליהן אלא הסתפקה בציון שאין שום מכשול רעיוני לקיומן. זוהי לדעתו משמעות הסיפא: ׳ועשיתם אותם׳ (שם). הווי אומר עשייתן מובטחת ללא אזהרה: ׳אמנם ואת מצותי הם הסוג הב׳ איני צריך כ״כ [כל כך] להזהירכם עליהם כי לא תתפתו בם […] וזהו ואת מצותי תשמרו בלבבכם ועשיתם אותם׳. במילים ׳תשמרו בלבבכם׳ — מתכוון המחבר לטעמן הגלוי של המצוות, ומשמעות הדברים היא שטעמן הגלוי הוא ערובה לקיומן. בהמשך דבריו הוא שב ומזהיר מפני ספקות לגבי המצוות השמעיות, העלולות להביא לידי ביטול המצוות השכליות: ׳אמנם אם תהרהרו בחוקים […] אז אני יודע שאפילו המצוות בעצמם לא תקימו׳.
נראה שהמחבר עצמו אינו מקפיד למלא אחר אזהרה זו במלואה, שכן הוא מנמק אחדות מן המצוות השמעיות בטעמים שונים, ומכאן שאין הוא מקבלן כמות שהן. הוא כולל את דין הצרעת, מדיני הטומאה והטהרה, בין המצוות השמעיות ומבאר אותו כדרך אלגורית, כמידה בלתי מוסרית. הצרעת היא מידת הגאווה, זאת הוא למד מלשון החוק במקרא: ׳והנה שאת לבנה [ויק׳ יג:יט] כל׳ [כלומר] שהיה מתנשא לאמר אני ואפסי עוד […] והתמיד בה עד ששבה לבנה כלו׳ הזקינה בו העבירה׳. הגאוותן ממשיך בהתנשאותו ומתמיד בה ער היותה תכונה טבעית לו, ומכאן ואילך נמנעת ממנו היכולת להיגמל מגאותו: ׳וזהו לא יסגירנו [שם יא] ר״ ל [רוצה לומר] לא יטיל עליו משא ועול התשובה […] כי קושי גאון לבו לא יניחנו ליכנס ולשיח׳. פירוש אליגורי זה לחוק, שהוא נטול טעם מובן, מעיד אפוא על נטיית מוהריב״ע לראציונאליזאציה. גם ברית־מילה, הנמנית עם המצוות השמעיות, זוכה להסבר ראציונאלי מאת המחבר. ההבדל בין עורלה למילה הוא כהבדל בין חומר לצורה או בין העדר שלמות לשלמות. אברהם היה בבחינת חומר חסר שלמות בהיותו ערל, וכאשר נימול הושלם על־ידי הצורה: ׳במעשה זה [המילה] אתה נקרא שלם הצורה לא כן קודם זה היית שלם החומר וחסר הצורה׳.
לדעת מוהריב׳׳ע, הטעם למצוות ׳פרי הילולים׳ הוא תיקון חטא אדם הראשון, כיוון שדחיית ההנאה הגשמית מן הפרי למשך שלוש שנים יש בה משום כיבוש היצר. על־ידי כך אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון, שלא השכיל לכבוש את יצרו: ׳וכבר ידוע חטא אבינו הראשון בפרי עץ הדעת הנה לתקן אותו ממש גזרה עלינו התורה כשנהיה מתאפקים מלאכול פרי האילן עד תשלום ג״ש [ג׳ שנים]׳. לחיזוק דבריו הוא מוסיף, שהתורה קבעה שלוש שנים כרמז לשלושת גורמי הפיתוי המאפיינים את עץ הרעת: (א) ׳טוב למאכל׳(ב) ׳תאוה לעינים׳(ג) ׳נחמד להשכיל׳ (בר׳ ג:ו). בהסבר הזה דוחה המחבר את אופיו הפולחני של חוק פרי הילולים ומעמידו על בסיס מוסרי.