ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

עיר מקלטברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

בתקופות של משבר כלכלי, בימי בצורת קשה או בימים של אנרכיה פוליטית (לעתים שילוב כל הגורמים יחדיו) התערער מאוד הביטחון במקום מושבם של יהודי המחוז. בתקופות כאלה הם הפכו מטרה נוחה להתנפלויות שכניהם המוסלמיים. לעתים רק בריחה כאיש אחד מהכפר הצילה את חייהם. בני המחוז היו באים בהמוניהם אל מראכש- בה הם תמיד מצאו מקלט בטוח. הסולידאריות ותחושת האחריות הם שעמדו בבסיס מערכת היחסים בין המרכז לפריפריה בתחום הזה והם באו לידי גילוי באופנים שונים. להלן כמה דוגמאות, מהשליש האחרון של המאה ה י״ט ועד ערב הכיבוש הצרפתי, המלמדות על התפקיד שמילאה מראכש כעיר מקלט בעבור בני המחוז. בשנים 1877 – 1879 פקד רעב קשה את העיר ואת המחוז . אל מראכש באו בין אלפיים לשלושת אלפים גברים, נשים, זקנים וטף לעיר עד יעבור זעם .

"סיבת השורות האלה להודיע … מהמקריות הרעות אשר קרו לעם בני ישראל אשר במחננו זה קדושי ממכת הרעב … אין הפה יכול לספר כי זה שנתיים ימים הרעב בקר הארץ ויהי הנקל מעניי הארץ שעלה מספרם שלושת אלפים גברים נוספים עוד מגלילות הארץ אנשים ונשים וטף לאין מספר וילכו בלי כוח מפני רדיפת הרעב …ועינינו כלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו…מאתים ועשרים פאמיליות ויש להם נפשות…". על פי רוב באו הפליטים מחוסרי כל. רוב רובם הצטרפו לפושטי היד המקומיים וכמעט כולם נזקקו לעזרת הקופה הציבורית. למרות משאביה הדלים לא הבחינה הקהילה בין ענייה לעניי הגלילות, להפך בגלל מצוקתם הבלתי נסבלת הוענקה להם תמיכה גדולה יותר. בשנת 1893 , כאשר נבזזו כ 15 ישובים בסביבות מראכש (דמנאת, מוספייה, סידי רחאל, דאר בן דליים ועוד) באו הפליטים למצוא מחסה במראכש. בשנת 1894 הגיעה למראכש שמועה שמוסלמים תפסו נשים ונערות יהודיות ביישוב אחד (איית זמוח) ומכרו אותן לעבדות . שוביהן איימו לאסלם אותן , אלא אם כן ישולם בעבורן כופר נפש. מיד הטילה הקהילה על עשירייה מגבית מיוחדת, פדתה את הנשים והצילה אותן משמד.

בראשית המאה העשרים גורשו יהודי אסני מבתיהם, משום שטענו כי אין באפשרותם לעמוד בנטל המסים החדשים שהוטלו עליהם. כדי למנוע מהם למצוא מקום מחסה פרסם המושל המוסלמי של מראכש הוראה האוסרת על כל יהודי המחוז להעניק להם מקלט. אולם יהודים ממראכש, שהייתה להם חסות של מעצמה זרה סיכנו את עצמם והסתירו אותם בבתיהם הפרטיים. כללו של דבר: במשך כל השנים מצאו יהודי המחוז במרכז המראכשי מקלט בטוח בעת צרה וכתובת להפניית מצוקתם. תודעת האחריות שאפיינה את המרכז בתחום הרוחני קיבלה את ביטוייה המוחשי בתחום הזה. הסיוע שנדרשו יהודי מראכש, במיוחד "בעלי הבתים" שביניהם, לסייע למהגרים לא הייתה עניין וולונטארי, אלא חובה המעוגנת במסורת המקומית. גזבר ההקדש, הממונה על תלמידי החכמים הכפריים היה ממונה גם על חלוקת הסיוע (בכסף ובמצרכים חיוניים) למהגרים: "וגם יטפל בענייני…הנצרכים הבאים למחז"ק…".

למרות שקהילה לא הייתה עשירה היא תמיד נחלצה למען יהודי המחוז, במיוחד כאשר על פרק עמד נושא פיקוח נפש או שמד. בדומה לתחום הרוחני נבעה תודעת האחריות משותפות הגורל ומסולידריות יהודית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר