אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100-סידני קורקרס

סידני קורקרס

ברית מספר 29

אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100

וסיפור גילוי הקברים של סבו מוזס קורקום ואשתו יהודית ברנדון במוגדור.

בחודש מרץ 1910 נולד במוגדור־אסאוירה שבמרוקו, אלברט אברהם קורקוס. מאז עברו 100 שנה והאיש, עדיין כוחו במותניו. הלכתי לבקרו לכבוד יום הולדתו המאה, במקום מגוריו היוצא דופן שבעיר קונקרנו(Concarneau) בברטיין(Bretagne) שבמערב צרפת. אלברט הוא קרוב לודאי זקן-ילידי מוגאדור החיים היום בעולם. אלבר גדל והתחנך במוגדור. הוא זכר את ילדותו ובית משפחתו מול החומה ליד באב-שְׂבע שברובע הקסבה. הבית היה רחב מידות, ריאד עם קומת קרקע גדולה ומעליה שתי קומות של חדרים המסודרים סביב מרפסת פנימית הפתוחה לשמים. קומת הקרקע כללה חמאם, ומקום לגידול פרה או שתיים שסיפקו חלב טרי מידי יום ביומו ואורוות סוסים ופרידות ששימשו להובלה או כאמצעי תחבורה בעיקר בסופי שבוע בהם נהגה המשפחה לעבור ולהתגורר בחווה המשפחתית כ- 8 ק"מ מהעיר. בקומה הראשונה היה חדר עבודה בו הכינו הילדים את שיעוריהם, סלון רחב מידות שרצפתו מכוסה בשטיחים מרוקאיים ובו פסנתר מהודר ורהיטים מסוגננים שיובאו מאנגליה. בקומה זו היה חדר נוסף ששימש כספריה ובה ספרים יקרי ערך בעיקר ספרות צרפתית קלאסית. בתקופה ההיא עדיין לא היה לא חשמל ולא מים זורמים. המים הובאו על ידי סבלים שהיו מעמיסים על שכמם חביות מים מעץ שהכילו 50 ליטר כל אחת. את המים היו שופכים לתוך בריכת אגירה. את הבית האירו בנרות ובמנורות נפט. אלברט הוא צאצא של אחד מענפי משפחת קורקוס, מגדולות משפחות הסוחרים של מוגדור ומרוקו ומבונות העיר אליה הגיעו לבקשת הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה. הוא נינו של רבי אברהם קורקוס, רב וסוחר גדול שחי בין מוגדור ולונדון. סבו היה מוזס קורקוס אף הוא סוחר גדול ומכובד בעל עסקים ונכסים רבים במוגדור ובסאפי, שנפטר בשנת 1904 והוא בן 57. סבתו הייתה ג'וליה יהודית ברנדוך-רודריגז שנולדה באנגליה והגיעה למוגדור עב בעלה. בת 37 בלבד.הייתה כאשר נפטרה. מוזם התחתן שנית עם סטלה דוראן היא סטלה קורקוס המפורסמת, מייסדת ומנהלת בית הספר האנגלי לבנות במוגדור.

הערת המחבר : סטלה קורקום היא הסבתא של אימי, מכאן הקשר המשפחתי ביני לבין האיש שהלכתי לראיין.

. אלברט הוא בנם של ליאון קורקום ומסעודה קוריאט. אביו היה אישיות בולטת במוגדור ומאוחר יותר באגדיר. הוא היה אדם חזק, משכיל, אנין-טעם, ערביסט ששלט היטב בשפות צרפתית, אנגלית, ערבית מדוברת, ובעל ידע רב בלטינית. הוא היה בין המייסדים של המועדון המפורסם של האליטה של אנשי מוגדור.

ידוע המקרה שבו, ב- 1906 פרץ הקאיד המורד מוחמד אנפלוס  Anflous בראש 300 לוחמים למוגדור וציווה על כל יהודי רובעי המדינה והקסבה לנטוש את בתיהם ולעבור למלח הצפוף והמחניק. מפחד אנשי הקאיד החמושים, עזבו היהודים את בתיהם שנבזזו בחלקם על ידי החיילים. אולם ליאון קורקוס סרב להתפנות מביתו בו הסתגר בו עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות. לא עזרו כל ההפצרות של בני המקום וחיילי הקאיד. הוא נשאר איתן כסלע. ליאון החליט להתייצב מול הקאיד, יצא מביתו ללא מורא והלך לפגוש אותו בביתו של אחד ממכובדי הקסבה היהודיים בהם התמקם עם חייליו והודיע לו שהוא עומד על שלו ולא יתפנה מרצון. רצה הגורל שפריגטה צרפתית בשם "גליליאה" -הגליל Le Galilée ששהתה בטנג'יר נשלחה על ידי הצרפתים על מנת להגן על האירופאים בעיר, ביניהם ליאון ומשפחתו שהיו בעלי נתינות צרפתית. כששמע על כך הקאיד הוא ציווה על חייליו לעזוב את העיר.

אמו של אלברט, מסעודה לבית קוריאט היא צאצאית לשושלת רבני קוריאט הידועים. אביה הוא רבי יצחק קוריאט שחיבר את הספר "נחלת אבות", סוחר עשיר ופילנתרופ שעזר רבות לקהילת מוגדור,הוא זה שמימן את בניית החומה סביב בית הקברות הישן שבזכותה נשמר עד היום במצב טוב. כמו כן הוא תרם כספים לקהילת תיטואן לעזרת הפליטים היהודיים של המלחמה עם ספרד. סבו רבי אברהם קוריאט מתלמידי רבי חיים פינטו היה קבליסט שפרסם את "ספר ברית אבות".

דודיו היו אברהם קוריאט אחד מסוחריה המכובדים של מוגדור ובעל נכסים ואחוזה מחוץ לעיר, וניסים קוריאט שקבע את ביתו רחב המידות "וילה מרי" במרקש שם היה לקונסול הולנד וסוחר גדול שחילק את זמנו ועסקיו בין טנגייר מוגדור ומרקש. אלברט זוכר היטב לאחר מות אביהם, את ריב הירושה המר שהיה בין האחים והמשפט שהתנהל ביניהם, והוא נשבע שלעולם לא יגיע למצב דומה, אמר וקיים.

לאלברט היו שלושה אחים, ארנסט, לוסיין, ופיליפ ושתי אחיות רשל וגיוליה. הוא היה הרביעי מבין אחיו. אחיו הגדול, ארנסט, נשלח להתחנך בקמברידג' שבאנגליה על מנת שבבוא היום, יתפוס את מקומו בניהול עסקי המשפחה. למשפחה היו עסקים רבים,- בתים וקרקעות במוגדור ובאגדיר. אחד מבתיה של המשפחה באזור הכפרי שבין מוגדור לאגדיר נקרא "אל רזואה"(EL RAZOUA) ששימש מקום מפגש לבני המשפחה ולחברים בסופי שבוע וחגים בהם נהגה המשפחה להתאסף. כמו כן, בחווה גדלו ירקות ופרות, ובעלי חיים שסיפקו את צרכי המשפחה כל השנה.

אולם, דעיכתה הכלכלית של מוגדור שהחלה בתחילת המאה ה-20 הביאה את המשפחה כבר בשנות העשרים המאוחרות לעבור ולהתגורר בעיר אגדיר שהלכה והתפתחה ושהנמל שלה הלך ותפס את מקומו של זה של מוגדור המתנוון. אלברט מעולם לא הרגיש בנוח בין אחיו. הוא נשלח ראשון לאגדיר וכשכל המשפחה עברה לאגדיר הוא חזר למוגדור להמשיך ולטפל בעסקי המשפחה ובבתים שבמוגדור.

אימי שהיא בת דודתו של אלברט זוכרת היטב כנערה, את ביקוריו בכל סוף שבוע בביתם. הבית הפינתי החולש על כיכר השאילה (Place de Chayla) כאשר היא ואחיותיה נהגו לפנקו בעוגות ביתיות מתוקות.

עד מהרה המשפחה שעברה לאגדיר התבססה בעיר, בנתה וילה רחבת מידות והחלה לעסול "בכל" – מספר אלברט. האב ליאון והבנים השתלבו בעסקי המשפחה שכללו גם הפעלת מכרה ועסקי ביטוח כסוכני חברת לוידס (Lloyds). ליאון גם היה כתב של עיתון הטיים של לונדון.

אולם לא הכול היה אידילי, יריבות וחילוקי דעות נוצרו בין אלברט הצעיר לבין אחיו הדומיננטיים, בעיקר עם ארנסט. לכך יש להוסיף את המצב הכלכלי הגרוע שנבע מהמשבר העולמי של שנות השלושים. הוא סבר שהוא כבר אינו מביא תועלת והחליט לעוזב את מרוקו ולהגר לצרפת, על מנת לחפש בה את עתידו בזכות היות המשפחה בעלת נתינות צרפתית. ההגירה לצרפת באה גם בגלל הסתבכות של אלברט שסתר למוסלמי שהעליב אותו. במשפט שהתקיים, חויב אלברט להתנצל בפני אותו מוסלמי אולם הוא עזב את מרוקו מבלי שעשה זאת, ואולי כדי שלא יאלצו אותו לכך. אלברט היה מרושש לחלוטין ואפילו מעיל לא היה בכליו לנסיעה. הוא ספר שאבי, דוד קורקוס, הוא שצייד אותו במעיל גשם לדרך. בהגיעו לפאריס בשנת 1938 או 1939 כמעט ללא פרוטה מצא לעצמו עבודה ואף החל ללמוד משפטים. ברם עד מהרה נאלץ לעזוב את לימודיו על מנת להתמסר ולרכז את מאמציו בעבודתו שהצריכה נסיעות רבות בצרפת .

בפאריס הוא פוגש את קמיל דיירול (Camille Deyroll) בת למשפחה נוצרית קתולית שמקורה בעיר קונקרנו שבחבל ברטיין, משפחה צרפתית שורשית של אומנים ידועי שם מצד אהד ואדמירלים יורדי ים ואנשי צבא מצד שני. משפחה זו הייתה משמנה וסלטה של המשפחות הצרפתיות הבורגניות. למרות הפער הדתי והתרבותי כביכול, קמיל ואלברט מגשרים על כל הפערים הדתיים והתרבותיים ונישאים.

מלחמת העולם השנייה מצאה את אלברט בפאריס הכבושה נשוי לאישה נוצרייה שכבר ילדה את שתי בנותיהם קלוד ופרנזואז. האישה והבנות לא יכלו לחזור לקונקרנו – עיר הולדתה של קמיל מכיוון שהייתה כבר כבושה על ידי הגרמנים שהשתלטו על ביתם שחלש על הכניסה לנמל הקטן וממנו פיקחו על תנועת אוניות הדייגים והסחורות.

אלברט שמיעט לדבר על יהדותו אם בכלל (מחק את השם אברהם משמו) הצליח להסתירה וכך גם להציל את משפחתו. תחילה ניצל משליחתו הוא ומשפחתו למחנות ההשמדה ומאוחר יותר, במקום להישלח כצרפתי על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בהכנת ביצורים לאורך החוף האטלנטי, נשלח לעבוד עבודת כפייה בפרברי פאריס בחברת הגומי Hutchinson שם הורשו העובדים לחזור לבתיהם בלילות, וכך יכול היה להיות עם משפחתו. עבודת הכפייה נמשכה 4 שנים. המשפחה מצאה דירה קטנה בפרברים עם חצר קטנה של מספר מטרים מרובעים ללא חשמל ומים. בזכות עז שהצליחו לגדל בחצר שהפיקה חלב וגידול תפוחי אדמה, שרדה המשפחה את המלחמה.

החוויה הטראומטית של ימי המלחמה בצל הכיבוש הגרמני והסכנה המתמדת שארבה לו ולמשפחתו והעובדה שאלברט נאלץ להסתיר את זהותו היהודית, הותירה בו חותם עז שלמעשה נמשך עד היום. בשיחה שהייתה לי עימו בנושא, התבררה לי תמונה של אדם החי כאנוס בימי האינקוויזיציה, בה יהודים הסתירו את זהותם הדתית וחיו כנוצרים. אלברט לא התכחש לדימוי זה שציירתי בפניו.

לקראת סיומה של המלחמה בער בעצמותיו זעם הנקמה והוא הרגיש שהוא חייב להצטרף לכוחות בעלות הברית שהלכו והשלימו את כיבוש גרמניה. הוא נשלח על ידי חבר משפחה שהיה קשור לשגרירות האמריקאית בפאריס שיעץ לו "אם ברצונך באמת לכבוש את גרמניה, הצטרף לארגון אונר״א המגייס עובדים לטיפול בפליטים בגרמניה ואוסטריה" .

אלברט נענה לאתגר, הודיע לאשתו שיעדר במשך תקופה ארוכה. אישתו, קמיל, הבינה את מניעיו מה גם שהיא ממשפחה של יורדי ים, ואנשי צבא ששרתו הרחק מהבית לתקופות ארוכות, אביה שהיה רופא צבאי, נשלח עם הכוחות הצרפתים במלחמת העולם הראשונה לסוריה שם מצא את מותו.

וכך, איש מוגדור אלברט קורקוס יצא כאדם גאה למשימת חייו שתמשך 40 שנה, לעזור לפליטים באשר הם.

המשימה באירופה העולה בלהבות וההרוסה הייתה אדירה ואלברט נרתם לה בכל לבו הרחק מבני משפחתו. צוותי אונר״א טיפלו באירופה בכי 1,675,000 פליטים מכל הדתות והלאומים עד 1955. הצלחת משימתו האירופאית של אלברט הביאה לכך שהוא יתבקש להמשיך :רשימה זו של טיפול בפליטים בהם אלפי ילדים.

הוא נשלח למשימות חדשות בדרום אמריקה, תחילה לברזיל בין השנים 1958-1955 משם הוא שב לאירופה למטה בז׳נווה בשנים 1965-1962 שם שימש כראש המשרד במחלקת ההגירות. משם עבר לאקוודור באמריקה הדרומית בשנים 1969-1965 ולקולומביה בשנים 1972-196 ולצ'ילי בשנת 1973. מצילי נשלח לתאילנד בשנים 1979-1975 שם טיפל בפליטי מלחמת וייטנאם בלאוס, קמבודיה ותאילנד. באותה תקופה טיפל באנשי הסירות שנקראו "Boat people" . הוא הצליח למצוא מקלט לעשרות אלפים ששטפו את חופי מפרץ טוקיו. לבסוף הוא שירת בפנמה וסאן סלוודור בשנים 1986-1982. אלברט השתתף במשימות קצרות ומיוחדות לצורך טיפול מהיר בבעיות, הצלת פליטים ויישובם מחדש. פעילותו רבת השנים זכתה להכרה מצד ארגונים וממשלות. עיטור מיוחד קיבל ממלך תאילנד ותעודת הוקרה מהסנטור אדוארד קנדי ועיטור נוסף מהקונגרס האמריקאי ועוד ועוד. לא ניתן יהיה במסגרת זו לתאר ולפרט את פעילותו ההומניטארית הגדולה ואת מעשיו למען האנושות.

ב- 1986 והוא בגיל 76 יצא אלברט קורקוס איש מוגדור לגמלאות, עד 120.

גילוי הקברים של מוזם קורקוס וג'וליה יהודית ברנדון, אישתו, במוגדור

ב-17 למרץ 2010 השתתפנו בכנס בין-לאומי במוגדור שדן בנושא הגירת יהודי מרוקו. ששים וחמישה מרצים מכל העולם הוזמנו לכנס וביניהם אחד עשר נציגים מישראל שכללו את הפרופסורים יוסף שטרית, גבריאל בן שמחון, ירון צור ואת ד"ר חיים סעדון, ד"ר ויקטור איון, ד"ר שלום בר אשר, דייר אורנא בזיז את הסופר, עורך 'ברית' מר אשר כנפו ואני. אשר כנפו הגיע מספר ימים לפני הכנס על מנת להמשיך במלאכת עבודת הקודש שלו שבה החל לפני מספר חודשים בבית העלמין של מוגדור: רישום שיטתי של הכיתוב על הקברים וחשיפת קברים ש'נקברו^' מתחת לצמחיה הצפופה. כשהגעתי למוגדור הלכתי לבית העלמין על מנת להשתטח על קברי סבי ואבותיי. באותו יום, אשר כנפו היה עסוק בחשיפת קברים ועם כניסתי לבית הקברות, ראה אותי וקרא לעברי בהתרגשות. נגשתי אליו והוא הצביע על קבר שהיה בתהליך חשיפה. רכנתי עמו על הקבר משיש בהיר המכוסה בכתב צפוף. בתחתית השיש הבחנתי בשם הנפטר: מוזס קורקוס! הסבא רבא שלי! שהיה נשוי קודם כל עם יהודית ברנדון ולאחר שזו הלכה לעולמה נישא בשנית לאישה ממוצא אנגלי שהתפרסמה בגלל בית הספר לבנות שייסדה במוגדור, אני מתכוון לסטלה קורקוס. אלברט קורקוס – נושא המאמר הזה – הוא נכדם של מוזס קורקוס ויהודית ברנדון. מוזס נפטר ב-1909 והוא בן 58 שנה בלבד. התלהבותי הייתה גדולה מאוד כי מקום קבורתו נעלם ובמשך עשרות שנים איש לא ידע היכן מקומה. ידענו מה כתוב על קברו כי בארכיון המשפחתי שלנו יש מסמך מקורי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים. המסמך הזה הכיל את הנוסח של הכתובה של מוזס קורקוס, ואכן, כאשר בקש אשר כנפו להעתיק את נוסח הקבורה אמרתי לו: "אל תטרח, אשלח לך תצלום של המסמך עם נוסח הקבורה".

אולם, סיפורנו לא נגמר כאן. באותו מעמד שואל אותי אשר כנפו אם השם יהודית אשת משה מוכר לי. מסתבר שיום קודם מצא קבר ועלו הכתובת: "כדת משה ויהודית". זה היה קברה של יהודית ברנדון – אשתו הראשונה של מוזם קורקוס שנפטרה ב-1880 ונמצא לא הרחק מקבר בעלה. הפתעתי והתרגשותי היו גדולות כי במשפחה היינו בטוחים שיהודית הייתה קבורה באנגליה-ארץ הולדתה. עוד מעגל משפחתי נסגר.

מספר ימים לאחר מכן, בעת ביקורי המתוכנן אצל אבלרט-אברהם קורקוס ב Concarneau יכולתי לספר לו בסיפוק רב על גילוי מצבותיהם של סבו וסבתו.

סיפורו של מוזס קורקוס עוד צריך להיכתב. ככל שמתגלים מסמכים חדשים, אנו למדים יותר ויותר עד כמה היה איש דגול שפעל רבות למען עניי העיר ולמען הקהילה בכלל.

סוף המאמר