חילוקי מנהגים בין שתי העדות-יעקב גלר

  1. חילוקי מנהגים בין שתי העדותמקדם ומים כרך ב

החיכוכים בין הרומאניוטים ובין הספרדים נבעו לא מעט מפאת חילופי המנהגים ומשאיפות הספרדים להשליט את מנהגיהם על ה״תושבים״. סלע המחלוקת ביניהם היה בעיית ה״סמיכה״, וכן הסבלונות, מנהגי כתובה, נפיחה וכוי.

א. ה״סמיכה״

אצל הרומאניוטים, האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים קיים התואר ״רב״ ומכירים ב״סמיכה״, ואילו הספרדים לא נהגו ב״סמיכה״ וקראו לרבניהם ״חכם״. ר׳ דויד מסיר ליאון דן בהתנהגות זו בספרו, וכתב:

ומפני שאלו הספרדים עלולים להיות מעליבים ב״סמיכה״ הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו״ל וכותבים את זה בספריהם, אשר ראוי לשתוק על סכלותם, איך חשבו שדבר קטן כזה הידוע לתינוקות של בית רבן נעלם מכל צרפת ואשכנז ואיטליא ורומניא הנוהגים בסמיכה, שהיו גדולי עולם וראשי ישיבות בכל מקומות ממשלתם.

ה״סמיכה״ היתה נהוגה אצל הרומאניוטים, שעמדו בקשרים עם חכמי אשכנז, ומהם קיבלו את מנהג ה״סמיבה״ לרב ומורה הוראה. על זה כבר העיר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״שקהילות רומניאה הקדומים מיסדים על פי אשכנז וצרפת ולא על פי חכמי טוליטולא וספרד״. ״סמיכה״ משמעה אישור ותעודה, הניתנת על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד. תעודת ה״סמיכה״ מאשרת שהתלמיד בקי בדיני איסור והיתר, ועליה הסתמכו פרנסי הקהל, כשרצו לבחור רב. כוונת מתן ה״סמיכה״ היתה למנוע מאנשים לא־ראויים מלשמש כרבנים ודיינים. הרומאניוטים טענו שאצל הספרדים כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך ולא היה לו ״היתר הוראה״. ר׳ דוד הכהן – חכם רומאניוטי במאה הט״ז בקורפו – מביע את התנגדותו לשלילת ה״סמיכה״, הגורמת לעם־ארצות. דבריו המצוטטים באחת מתשובותיו משכנעים ביותר, ומפני חשיבותם אביאם להלן:

ומטעם זה נהגו הסמיכה להודיע לכל דאיניש דגמיר הוא ותלמיד שהגיע להוראה הוא וכדאי הוא למעבר שלידוותייהו דקמאי, דארץ ישראל וכל זה מפני שבעוונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן, מתעטפין בטלית של רבם ונוטלים שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות ולחכם יאמרו הלאות ויולידו כל הרעות והרשות נתונה לכל. וכן הסכימו להסמיך לאנשים הראויים להוראה לקראם בשם הרב רבו ומזה יודע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא א״כ יהיה ידוע לכל דגברה רבה הוא ומצד ענוותנותו אינו מבקש גדולות, או משום שהוא קביל וקיים או מטעמים אחרים.

רד״ך ממשיך לעקוץ את הספרדים, שזלזלו בסמיכה:

וכ״ש בדורינו זה, שבעוונותינו שרבו יש אנשים שלא שימשו כלל, אלא שעסקו בחכמות חיצוניות ומכריזים ואומרים חכמים אנחנו ותורת ד׳ אתם… ואם יקום נגדם איזה גדול שבדור אומרים לו הכבד בביתך ושב, שאין בידך לא לחם ולא שמלה ובעלי בתים נותנים להם אמונה – עם היות כי ציד בפיהם ומגדילים עצמם בכוח בתחבולה ובמרמה ונמצא שם שמים מתחלל… בודאי ראוי לגדור ולאמר, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אלא יחידי הדור וסגוליה וזה יודע על פי הסמיכה הנהוגה.

הספרדים התנגדו לקבל את ה״סמיכה״, אך כי ברור היה להם שלא דומה היא לסמיכת ארץ־ישראל. דבר זה גרם למחלוקת בין שתי העדות, כשהרומאניוטים לא היו מוכנים לקבל את סמכותם של חכמים, שאין להם ״סמיכה״, ואילו הספרדים זלזלו ברבני הרומאניוטים. דבר זה היווה גם עילה לביטול משרת הרב הכולל בקושטא. דון יהודה אברבנאל כתב לאחר בואו לאיטליה שמצא שנתפשט המנהג של הענקת ״סמיכה״ לתלמידי ישיבה גם בין הספרדים והושפעו כנראה ״מדרכי הגויים העושים דוקטור״.

ב. סבלונות ( מתנות )

סִבְלוֹנוֹת

ת (ז"ר) [מן סבל, כמו "מַשְׂאֵת" – מן נשׂא] מַתָּנוֹת, וּבְיִחוּד מַתָּנוֹת שֶׁהָיָה הֶחָתָן נוֹהֵג בִּימֵי קֶדֶם לִשְׁלֹחַ לְבֵית חוֹתְנוֹ אוֹ לַכַּלָּה לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין: "הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו" (בבא בתרא ט ח). "הַרְבֵּה סִבְלוֹנוֹת שִׁגֵּר לָהּ בְּמַתָּנָה" (פיוטים, סידור 709). "הַמְּחֻתָּנִים מִצַּד הֶחָתָן הָיוּ שׁוֹלְחִים סִבְלוֹנוֹת לְהַכַּלָּה מִטְפַּחַת טוּרְקִית" (מנדלי מו"ס, רפז). "וְרַבִּי יוּדִיל פָּסַק שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אֲדוּמִים, חוּץ מִמַּתָּנוֹת וְסִבְלוֹנוֹת כְּפִי מִנְהַג קַדְמוֹנִים" (עגנון, כלה רלב).

מנהג הסבלונות היה מושרש אצל הרומאניוטים, והיו חוששים שהסבלונות (המתנות) שהיה שולח הארוס לארוסתו, הינם בספק קידושין, או כקידושין גמורים, ומצריכים גט. כשבאו המגורשים להתיישב בתורכיה, גרם מנהג זה להתנגשות בינם לבין התושבים הוותיקים. הספרדים רצו להחזיק במנהגי אבותיהם בידיהם, ולא חששו לסבלונות. הם ראו במנהגי הרומאניוטים מנהגי טעות, שאין לחוש בהם כלל. היו מקומות שהספרדים נגררו אחרי הוותיקים, כגון קושטא וסופיאה, וחששו לסבלונות. למרות שאנשי קושטא נהגו חומרה בסבלונות, לא נמנעו מלהשתדך עם ערים אחרות, שלא חששו להם, כאנשי שאלוניקי (רא״ם י״ז) ואדריאנופול (פני־משה ג: ט״י). נשתמרו ויכוחים, שעברו בין רא״ם ור׳ אברהם ן׳ יעיש, ובין ר׳ משה ארוקיס לבין חכמי אדריאנופול בשנים ר״פ-רפ״ה (1520-1525) על עניין זה. ר׳ משה ארוקיס השיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות ופרנסי אדריאנופולי: ״רז״ל נ״ע ששאבו מים ממעיני ישועתם בספרד, היו מורים בכל יום הלכה למעשה שאין חוששין לסבלונות… שראוי לספרדים בכל מקום שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם״. גם רשד״ם התנגד לחוש לסבלונות: ״אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש, מ׳׳מ הספרדים הם כעיר אחרת ונוהגים כעיר שאלוניקי״.הקהל הרומאניוטי באדריאנופולי הוסיף לחוש לסבלונות גם במאה הי״ז. נהגו שאת הסבלונות שלחו בפומבי ובעסק גדול על ידי שליח ומסרו למשודכת. היתה גם הסכמה, ששום אדם לא יקדש, עד שישלח הסבלונות לארוסה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר