נשים מוסרות מידע-משפטניות-רות רודד

מתוך חוברת פעמים 82-חכמת נשים

במילון הביוגרפי של אבן חג׳ר מן המאה השמינית/הארבע־עשרה, הכולל מספר גדול באופן יחסי של נשים מלומדות, רק שתיים מצוינות במיוחד כבעלות ידע משפטי. אם זינב פאטמה בנת עבאס (נפטרה 1314/714) מבגדאד היתה משוררת מיסטית ומטיפה שהבינה את המשפט האסלאמי על בוריו. היא הטיפה לנשים בדמשק ובקהיר והקדישה את עצמה ללימוד המשפט: חיה יותר משמונים שנה. נראה שהמוניטין של אם זינב היו בעיקר בזכות פעילותה כמטיפה, והמיומנות שלה במשפט הודגשה כדי להבחין בינה לבין מטיפים עממיים, אשר נחשבו בורים ושהואשמו בהטעיית המסלמים. אם אלעז נדאר בנת אחמד (1329-1302/720-702) היתה בתה של אשה מלומדת, ולמדה אצל השיח׳ים של קהיר. היא תוארה כעולה על רוב הגברים באדיקותה ובידע המשפטי שלה, ואף היתה ידועה בשל יופיה וחינה. נדאר ידעה קרוא וכתוב וגם חיברה שירים, כנראה עם מוסר השכל: אביה שמר אותם, והיה מתאונן על כן שאחיה אינו כמותה.

המילון הביוגרפי של אלסח׳אוי, מן המאה התשיעית/החמש־עשרה, כולל כמה מאות נשים משכילות, אך ידע במשפט אסלאמי מוזכר במפורש רק בשני מקרים. עאיישה בנת עלי (1436-1359/840-761), המכונה גם אם עבדאללה, אם אלפצ׳ל וסת אלעאיש, משפטנית מהאסכולה החנבלית מקהיר, התחילה את הקריירה שלה כאשר הובאה לפני סבה הנודע, מצד אמה, ומלומדים אחרים. היא קיבלה רשיונות ממספר מורים סוריים ומצריים, קראה חלק מהקוראן ולמדה קליגרפיה, היסטוריה, מסורות ושירה, מלבד ספרי הלכה. בין תלמידיה היה אבן חג׳ר אלעסקלאני, אשר שיבח את כתב ידה היפה, וכן אלמקריזי, שהילל את הבנתה, זכרונה ושיכלה. עאישה נודעה בין השאר משום שהיתה האחרונה ששמעה את סבה מצד אמה, אך גם הזיכרון הטוב וכתב היד הנאה שלה צוינו. יתרה מזו, היא לא היתה כלי להעברת ידע בלבד, כיוון שההבנה והשכל שלה מודגשים.

גם אֻם האני מרים נהנתה ממוניטין לא רק הודות לסב מפורסם מצד אמה או לכישוריה. אלא גם בזכות זה שהיא חיה עד גיל תשעים ושלוש, משנת 1376/778 עד שנת 871/ 1466. אם האני היתה בתו של המלומד נור אלדין אבו אלחסן עלי ונכדתם של שופטים הן מצד אמה והן מצד אביה. היא נולדה בקהיר וגדלה אצל סבה מצד אמה. הלה הביא אותה לשמוע לפחות תשעה מורים במכה ובקהיר, והיא קיבלה רשיונות משנים עשר מורים נוספים לפחות. אף ששמעה ממורים רבים, הקשר עם סבה מצד אמה היה ללא ספק חיוני. היא למדה את הקוראן בעל פה בצעירותה, ולמדה את רוב ששת ספרי החדית׳ במיוחד בח׳ארי, וחיבור הלכתי מקוצר. נראה שבעלה הראשון היה צאצא של ממלוכ דהיינו מהעילית הצבאי, וכל אחד מארבעת בניהם התמחה באחת מארבע אסכולות ההלכה האסלאמיות. בעלה השני נתמנה לנהל את ההקדש של סבה; בעקבות פטירתו ירשה אם האני את הניהול. מתוקף תפקיד זה היא רכשה חלקת אדמה גדולה, וכאשר בני משפחה אחרים ערערו על תוקף העסקה, וכן על הכשירות שלה לתפקיד המנהל, פסק הדין שהשאיר את הניהול בידיה הוכיח את צדקתה וכשירותה. הידע המשפטי של אם האני עזר לה ללא ספק להתמודד עם נסיון משפחתה לנשל אותה מניהול ההקדש. משמעותי הדבר שהיא נקברה בקברו של סבה מצד אמה ולא עם משפחתו של אחד הבעלים.

שלוש נשים שחיו במאה העשירית/השש־עשרה מוזכרות בכמה קבצים ביוגרפיים בזכות ידיעותיהן בהלכה אסלאמית: אחת מהן קיבלה רישיון להיות פוסק. עאישה אלבעוניה בנת יוסף(נפטרה 1516/922), השיח׳ה האדוקה הדמשקאית, מחברתם של כמה ספרים העוסקים במיסטיקה, הובאה לקהיר, שם אושר לה לתת חוות דעת משפטיות וללמד. ראש האוצר במצרים נהיה הפטרון שלה, והביא אותה לגור בהרמונו, ובתמורה היא הנציחה אותו בשיר קצר. היא פגשה את הסלטאן הממלוכי אלע׳ורי (ואפשר שנישאה לו ) . וגם פגשה מלומדים בהיותה מאחורי פרגוד. הביוגרפים אינם מעירים על תופעה יוצאת דופן זו של אשה שהותר לה לתת חוות דעת משפטיות, אלא דנים בכתביה, במימרות הדתיות שלה ובמגעיה עם בעלי שררה.