פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

שער הכבשים

חלומות, סיפורים, תבשילים

החלומות שלי דומים כמו שתי טיפות מים לסיפורים שלי ולהיפך. אני מספר כאילו חולם, וחולם כאילו מספר. הכל ריאליסטי, יומיומי ופשוט כמו סופרמרקט, אבל באותה מידה בלתי אפשרי כמו חלום. לפעמים בחלומות מפחידים אני מתפלל שזה רק חלום, ולפעמים החלום כל כך ממשי שאני מקבל את הדין ביאוש ואומר לעצמי: טוב, הפעם זה מציאות, לעזאזל, חבל שאי אפשר להתעורר מזה. ראה לדוגמה את שני הסיפורים הבאים: ״יום חדש״ ו״האלוף הפלאי״. לך דע מי מביניהם חלום ומי סיפור. הרבה זמן לקח לי ללמוד, שכשאני כותב סיפור, אני בעצם נמצא בתהליך חלימה. תמונות של חלום, אווירה, דימויים, היגיון של חלום. סיפור, אני חושב, בא במקום חלום. וכמו שאת החלום אתה לא יכול לצנזר או לרסן או לכוון, כך הסיפור בא לבד, מכוון וכותב את עצמו. וכמו שהחלום פותח את התת מודע ונותן לחומרי החלום לצוף למעלה, למודע, כך הסיפור. וכמו שאני מנסה לפתור את חלומותי ולשאול אותם מה הם לוחשים לי, כך ביחס לסיפורי – אחרי הכתיבה אני מגיע אליהם כקורא זר ושואל אותם: הי! מה אתם אומרים לי? אני גם חולם וגם פותר חלומות. הפתרון לא בהכרח ״נכון״ או ״צודק״, אבל זה מה שנראה לי.

הסיפורים חושפים אותי. גם כלפי הזולת וגם ביני לבין עצמי. דברים שאני מנסה להעלים ולהסתיר מעצמי, עולים וצפים בסיפורים שלי כמו בחלומות. גיליתי את זה רק לאחרונה. פעם כתבתי וקראתי את הסיפור כקורא תמים או כחוקר ספרות, היום אני קורא את הסיפור גם כפסיכואנליסט. אם אני לא מרוויח כסף כסופר, לפחות להרוויח כרופא. אני נולדתי בכפר שבו אנשים הרבו לחלום. לא היה לאן לרוץ ולמה לשאוף.

 מי שנולד עני, ידע שימות יותר עני, ומי שנולד עשיר, ידע שימות יותר עשיר. לעומת זאת אנשים שכבו על הגב מתחת לגפן או לתאנה וראו איך הגפן והתאנה צומחים להם מול העיניים. מפני שלא הרוויחו גם לא חסכו, ולכן לא דאגו. זה היה גן עדן, שבו אין כלום, אבל דבר לא חסר. עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים לפי התלמוד, בספרו כולם חלמו וכולם היו פותרי חלומות. בחמאם כולם מספרים את חלומותיהם זה לזה, עד היום כשאני מבקר בעיר, באים אנשים זרים לספר לי את חלומותיהם. זה מגוחך? לא. לאחרונה סיפר לי מישהו בספרו חלום מקורי שחלם, על נמלה שבלעה את האוקיאנוס, זה לא שירה? אחר סיפר לי שחלם, שעשה אהבה עם לווייתן, ולא היה שם שום פתח חוץ מהפה. אז הוא נכנם דרך הפה ושהה שם שלושה ימים כמו יונה במעי הדג. זה לא שירה? מליכה שהלכתי לתקן אצלה את התספורת, סיפרה לי את חלומה מהלילה האחרון, איך היתה צמאה מאוד, עמדה ליד באר, אבל הבאר עמוקה ולא היה לה לא דלי ולא חבל, ואז יהודי התקרב ואמר לה: אל תדאגי, והושיט לה חבל ודלי.

צריך להיות פרויד, כדי להבין שהיהודי הזה הייתי אני? היום אני חי בסביבה לא חולמת, לכן אני כותב, להמשיך ולחלום. פעם חשבתי שאני יודע מה אני כותב ומה אני מתכוון לומר במה שאני כותב. רק לאחרונה למדתי שזה לא. אני כותב בלי כוונה. מתחיל מאיזה סיטואציה ואחר כך רץ בעקבותיה, לאן שהיא רצה, בלי לדעת מראש לאן. אני בקלות יכול לשבור את הראש. אני מהלך על חבל דק, יכול ליפול כל רגע. בלי ספק משתדל לשמור על איזון, אבל הכל יכול לקרות. יש בי איזה אמונה פנימית, שאם אתה לא מרמה וכותב בהגינות, תעבור את התהום על גבי החבל, אבל אף אחד לא נותן לך תעודת ביטוח. בחלום אף אחד לא שואל אותך. הוא נכתב לבד (כביכול), ואין לך שליטה עליו, אתה גיבור הסרט, אתה נגרר להרפתקה שלא תכננת ולא יזמת (האומנם?) והדברים קורים לך, בלי שתוכל להתנגד. בסיפור אתה הוא היוזם, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב אותו, אתה יכול שלא לכתוב אותו(האומנם?), אתה גם יכול לכוון אותו, (האומנם?) הוא נמצא תחת שליטתך, ואף על פי כן הוא כותב את עצמו, ואתה לא יכול להתנגד לו. הסיפור, כמו החלום, מגלה לך סודות שמקננים בך ואתה לא רוצה לשחרר החוצה.

בסיפורים שאני כותב זה מתחיל מאירוע מאוד ממשי, אפשרי, אמין ומציאותי ובמהלך הדברים זה מתפתח למצב בלתי אפשרי במציאות ואפשרי רק בחלום. כך גם בתבשילים שלי. מתחילים עם חומרים ותבלינים רגילים, אבל מה שיוצא מזה – חלום.