שירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים.

חלק שלישי.השירה העממית

שירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים.

חלק זה של הספר כולל בתוכו שירים המושרים בלהט ובערגה עד ימינו אנו בשל עסיסיותם. שירים אלה עתיקים מאוד, שכן אנשים רבים, מהם שכבר עברו את גיל הגבורות, עת פגשתי אותםלשם מלאכת האסיף, כבר שמעו אותם בימי עלומיהם בתור שירים שעברו בקבלה.

מחברי השירים על פי רוב אינם ידועים בשמותיהם. בחלקם חוברו על ידי יהודים, שכן נושאים האם את האופי המיוחד במלים ובמנגינה, ואילו חלקם האחר חובר על ידי מוסלמים שהרי כבר ציינו כי אין שום שיר הנשאר נחלת מחברו.

אפילו יצירה עממית שמחברה מוסלמי, נשמטת מידו זכות היוצרים, והיא עשויה להיות נחלת כל פולקלור שהוא, וכיון שנזדמנה גרונו של הזמר היהודי ישיר אותה בתדירות גדולה שוב ושוב, מייפה ומעבד אותה, במרוצת השנים, עד אשר תהיה לשיר מקובל במגרת הפולקלור של בני מרוקו היהודים.

בעוד אשר בחלקים שונים בספר זה, ניכרת רוח חיה ועליזה, תוססת והומוריסטית עוקצנית, הנה שיריו של חלק זה עצובים הם, ובהם הבעות שוטפות של זעם והשתפכות הנפש.

אופייה של שירה זו הוא בעיקרו לירי, ורגשות הסבל והמרירות זועקות מכל שורה. צער הפרידה וגידוף הצד המסתתר והמתנכר בולטים באופן מופגן. כאן מתגלה בשירה העממית צד נוסף בעל תוכן חילוני רוגז וסוער.

הביטויים עזים ובוטים, יוצא הקצף של האדם הזר והסורר, והאדם עצמו תוקף ומייסר את עצמו ומתוודה על סבלותיו וחטאו, ומחפש פורקן, עצה ומזור.

נמצא לא מעט שירי ויכוח והתנצחות, בין עני לשעשיר, חכם וכסיל, יפה ומכוער, חזק ורפה, איש הדעת והאדם המפוקפק, שמן וכחוש בשר, וכיוצא באלה טיפוסים מטיפוסים שונים. השירים ארוכים וכוללים בתים הרבה וצורתם צורת ה " קאצידא " – שיר ארוך ומחורז.

הקאצידה היא שירה בעלת חוט שדרה אחד, לאמור : מדבר על גיבור עפ מוטיב מרכזי. המלים מתארות גיבורי העלילה או נושאי הפרשה בפרטי פרטים. הלחן שוטף ומקצבו קליל, וחוזר על עצמו בשינויים קלים בלבד.

רבים מבני יהודי מרוקו אוהבים סוג זה של שירה אשר, ככל שהיא מתמשכת ומתנהלת על פי צלילי כלי נגינתה, הולכת ונספגת ומתחבבת על שומעיה. הם מוצאים בה בהתפרשה לפניהם את צרותיהם האישיים שלהם, ומגיעים לידי הזדהות איתה. חרוזיה נשמעים בבהירות ומסייעים לקליטתה ללא קושי מיוחד ואינם משתכחים.

לדוגמא תובא הקצצידא " אנא לכאווי " ( אני הצרוב ). היוצר מתאר את מצוקותיו של הגיבור אשר אפשר והיו תלאותיו שלו, ורק הוא פותח ואומר בלי כל פתיחה מיוחדת " אני הצרוב בצריבה סמויה, פצע גופי טרם השיג רפואתו, אחר שנכוויתי והוטב לי, הנה יגון פצעי הוסיף אורכתו ).

השיר מושר לכל אורכו בגוף ראשון ורק לפעמים יפנה היוצר את טענותיו וזעמו כלפי זולתו, על כי אינו מבין למצבו ולא לכוונותיו, ולועג למצבו ולקשיו. היוצר מסיים את השתפכות לבו באומרו : " גוללני תואנת מצבי, ושלומי לא שעה לאמרותי, ונגינות נבלי האומן, המה יביעו עוצמת תשוקתי, ואבקש מהאל רב היכולת, לא נעלמה צוקתי ממרומו.

יחמול ירחם עלי ולא ייסרני בשבט זעמו, הבינוני קרובי ! ומדוע תטענו, הו ככה לי אירע, לכו והניחו לכל מצב, בהלך נפשו ילך ויפסע ".

הקו המנחה והמוביל בשירה זו של ההתייסרות וההכנעה , אשר מתבססים על מצב אישי מחשבתי, המהווה חותם מיוחד בו טבועים שפעי התיאורים. לא מעטות בה תוכחות והצעות להשליך את מנעמי החיים והבלי העולם הזה, ולפרוש לחיי פשטות והתנזרות מכל המותרות.

מודגשת ביתר שאת הבעת השקפת עולם אחרת, אשר כדאי ורצוי לדבוק בה, כי היא הדרך הטובה מכל, וראוי לאמץ אותהולסמוך עליה. אף כי שירה זו ארוכה וכתובה בחרוזים, אשר צלילם נשמע ערב, הנה לא נרתע היוצר להאריך ביצירתו ולהפכה למעין סיפור.

ואולם הוא היטיב לשמור על משקל ומקצב, וקבע את החרוז המתאים במקומו, כאילו היה זה שיר קצר. אין שפתו משתמשת במושגים ערטילאיים וחסאי משמעות, אלא מחובר לפנינו שיר ולשונו ציורית ומוחשית, המסבירה מצבים והתמודדויות. הסיום מציע מוצא מן הסבך.

דוגמה נוספת עם התחלה וסוף, גם היא מחורזת, נמצא בשיר מעניין " אררעד בן סלימאן ", ומשעה שבו כל היה. מלך אחד הקיף עצמו בארמונו בקבוצות סופרים ומשוררים, זמרים ונגנים, אשר כמנהג הזמן ההוא, נטה להם חסדים והחזיק אותם להנאתו, תחת חסותו וסמוכים על שולחנו, וכל מחסורם על אוצר המלכות

תפקידם היה לשורר, לנגן ולזמר בחצרו בעתות שמחותיו, ובזמנים ההם היה מצב רוחו עכור עליו מרוב דאגות.

כל השנים סבר המלך, כי החבורה המקיפה אותו, היא החבורה המקבצת בתוכה את מיטב אמני ממלכתו. ואולם לימים התברר לו כי הרחק בחוצות העיר ובסמטאות השווקים משוטט לו זמא צעיר לימים, אשר חננו האל הטוב בעושר המלים וביכולת היצירה ובנעימות הקול.

ובשמוע איש פשוט זה דברים על אודות חבורת הזמרים אשר נתמזל מזלם להיות בחצר המלך, ועניין המשוררים והנגנים, חרה לו מאוד הדבר. ומאז הפך לו למנהג לסובב יום יום מסביב לחומות הארמון, והיה שר בקול רם משיריו היפים להפליא.

שמע אותו אחד הנכבדים, מיועצי המלך, ובלבבו נגעו מאוד שיריו של איש צעיר זה, אשר נתברכו בעוצמתם, ביופיים וברוממות קולו. מיהר האיש לבוא לפני המלך, וגילה את אוזנו לזה הפלא המתבזבז בחוץ, ואין איש שם לב אליו ולכשרונותיו. ועצה הוסיף למלך כי כדאי לקרוא לזמר זה ולהכניסו אל הארמון ולהושיבו בקרב הזמרים, ואולי בראשם, שאכן ראוי הוא לכבוד זה.

שמע המלך דברים אלה, אסף את סופריו, אתזמריו ואת נגניו, וסיפר להם את אשר שמעו אוזניו. ואולם אנשי קבוצה זו שהיו צרי עין, ומרוב יחסנות וקנאה גלויה לא אבו לשמוע מאומה על אודות האיש, בשל רצונם לשמור על גדולתם ומעמדם המיוחד, גדולה מזו, הם הרבו ללגלג ולחרף אותו, ואף הוציאו דיבתו רעה ושאר שקרים וחרפות, ואשמות כבדות מאוד בדבר אמונתו ודבקותו בדת האסלאם.

המלך לא הצליח לשכנעם והרפה מהעניין הזה. ואולם אותו נכבד מחצר המלוכה, לא רפו ידיו ולא פסק מלדבר בו נכבדות באוזני המלך ולהפציר בו באומרו, הבא נכניס את הזמר הזה פנימה, נושיב אותו בתוככי החבורה בחצר מלכותו, והיה או יווכח המלך כי שירתו תפלה וזמרתו בטלהף הלא יוּשב אל הרחוב כלעומת שבא וילך לו לשחק עם הנערים כאחד הנערים, לבסוף קיבל ממנו המלך ועשה כעצתו.

הכניסו את הצעיר אל המלך, ומיד פתח ודיבר אליו בלון שירה חרוזה ובנגינה רועמת. ובשירתו שם ללעג ולקלס את חבורת המשורים והנוגנים ותיאר אותם כמלחכי פנכה. את עצמו תיאר כרב חובל המשיט ספינתו בים סוער, ודבר שירתו סובב על נופים ועונות השנה, ובעיקר האביב ופרחיו, ודבש הדבורים המזמזמות בכוורת.

לבסוף הרהיב עוז בנוכחותם אף הטיף מוסר למלך והזהירו מהם ומערומתם, תיאר אותם ככלבים, הצביע על ריקנותם, והמליץ לפזר אותם לכל רוח.

המלך אמנם התפעל ונתרשם משירתו, ומיכולתו כסופר כזמר וכנגן בחסד עליון, עש כי העניק לו בו במקום את התואר המפואר והקולע " אררעד בן סלימאן "ף לאמור הרעם בן בלימאן בשל שירתו הרועמת. וכבר בתחילת השיר הפליג הזמר בשבח עצמו ואומר :

"ואני בן סלימאן עליז למתחרים, לבוש אדום ועטוף קטיפות מבושם בדעתי, מוסיף שירים וחשקות, ורדים ולילכים וצפרים, ורוקם לעצמי משקל לנגינות בגן ארמון גבוה בין שושנים דבש הדבורים אוספות "

ואלה דברי מוסר השכל הנאמרים למלך בסיום : " ואתה המלך שלמדת זו העלילה, התוסיף על בהמות לסמוך ? שמור מזימות אנשי התלונה, שהתנכרו לדין ואותו להפוך. אצלי חקוקות אמרותי, והטוען מול חרבי לא יעז לחמוק, ואם יתמיד בפולמוסו, הכיצד יקרה לו ויוסיף לדבוק ?

הנה כי כן, פרשה אמיתית או דמיונית זו שימשה ליוצר רקע נפלא לחהור יצירה אדירה, אשר נתגלגלה לשיר העם וכל השומע אותה יקשיב באלם פליאה. לרבים מסוגי שירים אלה חוברו מנגינות נהדרות המוסיפות יתר חן ושגב, גם ליסורים גם לאהבות וגם לאכזבות בחיים.

מאז חוברו יצירות אלה לא קמו להן שום מתחרות, לא נס ליחן ולא הועם זוהרן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר