שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.
מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.
הנכס היקר ביותר שהעניק לעמו היה החזרת הסדר על קנו, איחודה מחדש של המדינה תחת צילו הכבד של שלטון מרכזי כל יכול. אולם בסוף מלכותו הארוכה 1672 – 1727, התברר שכדי להציל את המדינה הוא הקריב את העם. ההפרדה בין החברה והמדינה נהייתה למושלמת ונראה היה שהעם נועד לשרת את השלטון ולא להיפך.
קללות המלכות היו צבא העבדים המנותק מהחברה ועול המסים הכבד מנשוא. את הישגי שלטונו הוא לא הצליח להעביר בירושה אבל לא כן את קללותיו, ולאחר מותו התפוררה האימפריה ושלטה האנרכיה, " הסיבה ".
ההיסטוריונים חלוקים עדיין בהערכת תקופת מלכותו של מולאי איסמעיל בגין אישיותו המורכבת ופועלו העצום. רוב ההיסטוריונים הנוצרים זוכרים בסלידה את אכזריותו ללא גבול שלא פסחה גל על בני משפחתו הקרובים ביותר, את קנאתו לדת האסלאם בה ראה כליל השלמות, את חוסר היושר ביחסים עם המעצמות האירופיות, תאוותו לכסף וקמצנותו ללא תקנה, ושרשרת מלחמותיו ללא סוף שרוקנו את אוצר המדינה והרסו את כלכלתה.
לעומתם פוסחים ההיסטוריונים המוסלמים על קללות שלטונו וזוכרים לו חסד על הצלחתו לאחד את המדינה, להרחיב את גבולותיה ולשקם החוק והסדר אחרי יובל שנות בלבול והעלאת קנה בעיני הכופרים. באשר לקהילה היהודית, מצטייר בדרך כלל שלטונו באור חיובי, כתקופת שיקום, בטחון ושגשוג, למרות שבסוף ימיו שינה את טעמו והכביד את ידו האכזרית עליה.
אין הגזמה רבה בדברי סופר החצר שכתב : הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התמסר לבניית טירתו ונטיעת פרדסיו : והארץ בשלום ובביטחון. יצאו האישה והיהודי מן אוז'דה אשר במזרח ועד ואדי נון אשר בקצה הדרום, ולא יתקלו במי שישאל אותם מנין ? לאן ?. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה, מחמת הזול, ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה.
בוז וסובלנות.
מעל לכל היה איסמעאיל מוסלמי, ומה עוד מזרע הנביא מוחמד, אימם כל המאמינים. התייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, היא לא רק מקור לגאווה ולרגש עליונות, אלא גם בסיס וצידוק לשלטונו. עליונותה של דת האסלאם על כל האחרות הייתה בעיניו כה וודאית שבכל הזדמנות הטיף בכנות, ולפי סופר נוצרי, אלה היו רגעי הכנות היחידים בחייו, ליהודים ולנוצרים להכיר באמת ולהצטרף אליה.
מלא זלזול ללא מאמינים שאללאה עדיין לא פקח את עיניהם, הוא גרס שישי לנצל את הכופרים לתועלתם הבלעדית של המוסלמים.מאז המאה שלוש-עשרה לא ישבו עוד קבע נוצרים במגרב, הנוצרים היחידים היו שבויים, סוחרים ודיפלומטים, והתואר ד'מי, נהפך שם נרדף ליהודים.
אם לגבי הנוצרים הזלזול והשנאה היו מהולים בסתר בקנאה בגלל עוצמתם הצבאית ורמתם הטכנולוגית, את היהודים הוא סבל בגלל התועלת שהם מביאים למדינה ועל כן פרש עליהם ועל רכושם את הגנתו הבלתי מתפשרת. אולם בסתר לא התייאש מהתקווה להביא אותם להכיר יום אחד בשליח האלוהים, מוחמד.
אכזריותו והתנהגותו הפראית לא מנעו ממנו להופיע לעיתים כמטיף דתי. נביא, לדוגמה האגרת ששיגר בשנת 1698 למלך אנגליה בה הוא מפציר בו, מרוב אהבה והערצה, לחזור בו מטעותו להכיר במוחמד כנביא האמת :
" ובכן נתנה פעם הזדמנות לפילוסוף נוצרי לבחון מניסיון איזו דת האמת. לאחר שבחן את התנהגותם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, רצה הוא להעמיד אותם במבחן הבינה. הלך ושאל את הנוצרי מה היא הדת העדיפה, זו של היהודים, זו של הנוצרים או המוסלמים ? תשובתו כמובן הייתה זו של הנוצרים. ומשתי האחרות איזו עדיפה היא ? הדת היהודית או המוסלמית ?, התשובה הייתה המוסלמית.
הלך ליהודי ושאל אותן השאלות. כצפוי התשובה הייתה, דת משה עדיפה,. ומשנשאל , ומשתי האחרות איזו עדיפה ? לא היסס והצביע על דת האסלאם. לבסוף פנה למוסלמי ובפיו אותה השאלה, התשובה היא דת האסלאם. ומהשניים מה היא הטובה הדת היהודית או הדת הנוצרית ? ותשובתו הייתה, לא אף אחת מהן כי דת האמת היא דתם של המוסלמים ".
למרות הזלזול שרכש ליהודים חסרי הכוח, היה אסמעאיל קרוב מאוד למנהגי נתיניו היהודים והכיר את תורתם, עם המצוות והאיסורים, כפי שאפשר ללמוד משתי מעשיות המובאות בספר הזכרונות של משלחת הכמרים הצרפתיים שפקדה את מכנאס בסוף המאה השבע-עשרה לפדיון שבויים נוצריים " עוד לפני בואנו נמצאו בחפירת יסודות לבניין בעיר סאלי, שני פסלים גדולים בלבוש רומי.
הובילו אותם למכנאס והמלך שלא הסכים בשום אופן למוכרן לקונסול הצרפתי דה פרילו, מסר אותם ליהודי שלו, אברהם מימראן, אשר פקד לגנוז אותם, כי פיסול פני אדם או בהמה הוא לתועבה בעיני היהודים וגם בעיני המוסלמים " הסיפור השני מחזיר אותנו לפרק הקודם ומעיד שזכר ההתעוררות המשיחית עדיין לא פג.