חיכוכים על רקע הבדלי מנהג והלכה – מנחם וינשטין

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

חיכוכים על רקע הבדלי מנהג והלכה

בואם של בודדים מספרד לקהילות הוותיקות לפני שנת 1391 ובסמוך לה, הביא לחיכוכים על רקע של הבדלי מנהגים׳ ביניהם מנהגים ודינים שבספרד לא הקפידו על קיומם. דוגמה לדבר היא התנגדות מנהיגי ודייני תנס לרצונו של שמואל עראמה, יהודי ספרדי צעיר, לשאת כאשה ראשונה זקנה בת תשעים שנה ויותר, מכיון שלא נשאה לשם המטרה העיקרית בנשואין, הלא היא הקמת זרע, כי הרי אינה יכולה ללדת; אלא שנתן עיניו בממונה. שמואל עראמה כעס על התנגדות הקהל, הטיח דברים כנגד הדיין של התושבים הוותיקים, ופנה אל אדון העיר בטענה שהיהודים מונעים ממנו לשאת אשה על פי ההלכה. סופו של דבר הסכימו התושבים הוותיקים עם אדון העיר להעביר את השאלה לריב״ש. רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש.הריב״ש בתשובתו הסכים שמבחינת שורת הדין על־פי הגמרא צודק קהל הוותיקים בתנס, אולם במשך הדורות נהגו שלא להקפיד על כך שאדם ישא דווקא אשה שתוכל ללדת. לכן כתב הריב״ש אל דייני ומנהיגי קהל תנס, ״אם תרצו להעלים עיניכם מכך שנשא אשה שאינה בת בנים כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם וכל שכן שהם גרים בארץ ואינם מתושבי קהלכם״, אולם הרשות בידם להעניש את שמואל עראמה על כך שהטיח דברים ופגע בדיין ובקצת מבני הקהילה.

מנהגיהם של הוותיקים עוררו תמיהות בקרב התושבים החדשים, כגון מאכל מסויים שנתבשל על ידי עכו״ם וחכמי הוותיקים לא מיחו בהם; יין שעל־פי ההלכה בדרך כלל אין מקדשים עליו, ואילו התושבים הוותיקים נהגו לקדש עליו; הסרת קדירה של חמין מן האש בשבת, הושבתה על כלי אחר והחזרתה לאחר מכן על האש. על מנהג זה טענו הוותיקים שבפני חכמים גדולים נהגו היתר זה ולא מיהו בידם. השוני במנהגים, שבחלקם נובעים מן הבורות והשפעת מנהגי הישמעאלים, הביא להערות ולגערות של חכמי הפליטים כנגד התושבים הוותיקים ומנהגיהם. אולם כאן מתגלית תופעה מעניינת: עם כל הערכתם של הוותיקים לחכמי הספרדים, אין הם מוכנים לשנות את מנהגיהם כמלא הנימה, והם שומרים בקפדנות על המנ­הגים כפי שנהגו בעבר אף אם לדעת החכמים הספרדים יש בכך איסור מן הדין.

היה זה מוטעה לחשוב, שהוותיקים נהגו להקל והספרדים להחמיר. דוגמה לדבר: כאשר בא ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, ראה בימי הקיץ את המקוה הסרת מים. תמה ר׳ יצחק בונאשתרוק ושאל את דיין התושבים הוותיקים, מדוע אינכם ממלאים אותה על ידי המשכה ? הלה השיב שמנהג הקדומים להחמיר בדבר למרות שידעו, כי מותר להוסיף מים למקווה על ידי המשכת מים ממקור אחר. אבותיהם היו חוששים, שמא יבוא אדם שאיננו בקי בדינים ויראה שמוסיפים מים, יחשוב שמותר להוסיף גם שלא על ידי המשכה. ומנהג הוותיקים להמשיך להחמיר בדבר, הוא על מנת לחזק מנהג אבותיהם.

הקפדה זו נובעת כנראה מן המצב שבו היו שרויים הוותיקים שלפני קנ״א. הקשר שלהם עם העולם היהודי היה מבוסס בעיקר על מסחר, לעומת זאת מבחינה הלכתית היו מבודדים ומנותקים ממרכזי התורה והיה עליהם להסתפק בידע ההלכתי המצוי בידם, והוא בעיקר היד החזקה של הרמב׳׳ם. לכן היה עליהם להיות דבקים בכל כוחם בקנאות רבה במנהגיהם ושיטותיהם, שמא כל שינוי או ראשית שינוי, ״אף במנהג, עלולים להביא להידרדרות כללית של מערכת החיים היהודיים, והייחוד היהודי בקרב הסביבה הנכרית.

תגובת החכמים הספרדים על המנהגים הנראים להם זרים משתנה בהתאם לעניין, והיא מושפעת מעקשנות התושבים הוותיקים בדבקותם למנהגיהם. לכן אין הריב״ש מוצא מקום להחמיר לגבי הוותיקים בדברים שהם מותרים מן הדין מתוך נימוק שאינן בני תורה. לגבי מנהגים שיש בהם איסורי שבת, מציע הריב״ש להימנע מלגעור בהם׳ מתוך הנחה, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אולם כאשר הגיע ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, נראו לו ספרי התורה של הוותיקים פסולים ודרש מהם לתקנם. על כך כתב ר׳ מימון נגאר לריב״ש, כי דרישות ר׳ בונאשתרוק לתיקון הספרים זרות בעיני קהל הוותיקים, מפני שכך נהגו, ורוב הספרים כתובים כן. הריב״ש השיב ״מה אעשה להם אם סופריהם לא היו מומחין, הלמענם תעזב ההלכה וישתנה הדין״. תקיפה יותר היא התנגדותו של הריב״ש למנהג של אנשי תלמסאן בדיני אישות. בכתבו אל ר׳ עמרם מרואס: ״אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם. ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם״.