הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמישהקבלה בצפון אפריקה

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.2 אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.7 ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

דוגמה טובה תשמש השבתאות. בדרכים שונות הגיעה תנועה זו למגרב, אך לא זכתה לתקוע בה יתדות נאמנים. במשך כשני דורות התפשטה התנועה בערים ובכפרים רבים. אך לפי החומר שנותר בידינו נראה שהצד האידאולוגי של התנועה לא העמיק לחדור פנימה. פולמוסים התנהלו בעיקר סביב ביטויים חיצוניים, כגון ביטול צום תשעה באב או הדלקת נרות בבית־כנסת, וחלקם שרד במשך שנים רבות. המאבק החריף מצד כמה רבנים, בעיקר ר׳ יעקב ששפורטש ור׳ אהרן הסבעוני, שהתקיים בראשית התפשטותה של השבתאות הצליח לחסל את השפעתה במידה ניכרת בעודה באיבה. ובכל זאת, הפולמוס סביב  " חמדת " ימים כביכול חלף מעל ראשם, והספר לא נתפס כשבתאי כפי שלא נתפס כך אצל רבים משלומי אמוני ישראל באירופה, עד שגדולי החכמים מציינים את שמו ומסתמכים עליו באופן חופשי.

התשוקה הפנימית הטבועה בקרב יוצרים והוגים לפרסם את הגיגי לבם ורוחם באה לביטוי גם במגרב. לפעמים מנמקים זאת משום ״כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״(ירמ׳ כ ט), לפעמים מטעם ״אל תמנע טוב מבעליו״(משלי ג כז), ולפעמים כחובת מילוי חלקו האישי של כל אדם בהבנת התורה, בהתאם לתפיסה הקבלית. ואכן, יצירות שונות נכתבו, ספרי תיקונים הועתקו ואף נערכו, ומקצת מן המחברים כתבו כבר בגיל צעיר למדי. סקירת היצירה הצפון אפריקאית בתחום הקבלה, לרבדיה ולסוגיה, היא אפוא נושאו של החלק השלישי.

ברם, בלא להיכנס לשאלה הנצחית – אם ההיסטוריה יוצרת את האדם והמנהיג או להיפך – אין להתעלם מן הנפשות הפועלות ומן התהליכים שהן נוטלות בהם חלק. משום כך שילבנו בראש הספר, בחלקו הראשון, את תהליכי התפתחותה של הקבלה בכל אחת מארצות המגרב, תוך ציון האישים הידועים כמקובלים, בין שנטלו חלק חשוב ובין שנטלו חלק מועט. מבחינה זו, ידיעותינו המפורטות יותר על מקובלים רבים שפעלו במארוקו באות לידי ביטוי בהיקף ״רשימת המקובלים״ האלפביתית שהצגנו במסגרת הפרק הראשון. אישים אלה הם שהובילו את התפתחות הקבלה ומעמדה בארצות המגרב, איש איש בדרכו, ברוחו ובהישגיו, והם שהניבו את הפירות המוצגים בחלקים השני והשלישי.

שתי עובדות צריכות לעמוד לנגד עינינו משום שהן מונעות סקירה מלאה יותר: ראשית, מיעוט בתי הדפוס בארצות המגרב גרם לכך שחיבורים רבים של חכמיהן לא נשתמרו, כפי שמלינים הם בהזדמנויות שונות. שנית, אובדן ספרים בשל גזירות ורדיפות. נסתפק כאן בעדות טראגית, אחת מני רבות, מראשית המאה הי״ז. מעתיק ספר הישר ומביאו הראשון לבית הדפוס (ונציה שפ״ה), הוא ר׳ יוסף בן שמואל, מספר בהקדמתו, כי מוצאו מ״עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר המהוללה פאס יע״א״. בשנת גע״ש (1613) ברח ממנה בגלל סכסוכים פנימיים בחצר המלוכה, שבעטיים נחתו צרות על היהודים, ובין שאר הפורענויות – ״כמה וכמה ספרים, מינים ממינים שונים, חדשים גם ישנים, מהם מדפוס מהם מכתיבת יד, חדשים מקרוב באו, רובא דרובא נשרפו נקרעו ונגנזו תחת המפולת״. אם כי היו, לצערנו, גם ״פגעי טבע״ כגון זה שארע לספרייתו העשירה של ר׳ יוסף סירירו שכלתה בשרפה (מ״ר, ס ע״ד).

סוף המבוא…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר