אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות-משפחת סירירו-חיים בנטוב
משפחת סירירו
הכנת שושלת רבנים ממשפחה אחת וייצוב רשימת חכמיה דור אחר דור מאפשרת לנו התבוננות בעומק ההיסטורי של המשפחה האחת, וזו נעשית אשנב לחברה שבה פעלו אישי המשפחה, ונמצינו מכירים לא רק את המשפחה אלא גם את החברה שבתוכה פעלו.
בדור הראשון לגירוש ספרד באו משפחות, וחכמים שאתם תפסו עמדות, ומי שזכה למשל בדיינות, זכה גם שזרעו אחריו, בתנאי שנמצא ראוי, יקדם לכל מועמד אחר. זוהי ההלכה שבבסיס המושג ״שררה״. הזוכה במשרה זוכה לעצמו ולזרעו אחריו. כך זכו הראשונים כגון משפחת אבן דנאן, הצרפתי, אבן סונבאל, עוזיאל, שזכו לעצמם וגם לדורות שאחריהם, שיהיו יורשים את משרתם.
משפחת סירידו לא תפסה משרה רבנית בדור הראשון והשני אחרי הגירוש. ואף על פי כן תפסה משפחה זו בדור השלישי מקום מכובד מאוד הן ברבנות, הן בדיינות והן בשחיטה הודות לרבי שאול סירירו הראשון זצ״ל, שהוא הראשון שנכנס ב״שררה״ בדור השלישי לגירוש, וממנו ואילך זכתה המשפחה להיות נמנית עם משפחות ה״שררה״.
רבי שאול סירירו הראשון
מרשימה אוטוביוגרפית שכתב אנו יודעים כמה פרטים עליו. ידענו שאביו מתואר ״נבון וחשוב״ ושמו דוד, וגם סבו – ראש המשפחה מתואר ״נבון(מעולה) וחכם״. ר׳ שאול נולד בשנת שכ״ו – 1566, בהיותו בן י״ב למד בישיבת ר׳ משה טשטיאל, ובן י״ז למד בישיבת ר׳ שלמה עוזיאל (אחי ר׳ אברהם עוזיאל), ובן י״ט שנה למד בישיבת ר׳ יהודה עוזיאל, ונשא לאישה את בת ר׳ דוד עוזיאל אחי רבו ר׳ יהודה. נמצא שהלך והתקרב אל החכמים הגדולים, ואפילו נשא אישה ממשפחה כזו, משמע מוכשר מאוד היה, וגם לא נחבא אל הכלים. בהיותו בן ג״ל שנה נתמנה לראש ישיבת ר׳ יצחק אבזרדיל, ושנתיים אחר כך, בשנת שס״א (1601), נתמנה לדיין בבית דין. בתחילת המאה השבע-עשרה נכנס אפוא ל״שררה״ בזכות עצמו, מכוח אישיותו הגאונית הנמרצת ומכוח הכישרון המנהיגותי שנתגלה בו, והודות לו נכנסה המשפחה כולה לשררה.
הערת המחבר : את הרשימה האוטוביוגרפית, שהבאנו את עיקריה, כתב בהיותו בן שבעים, והוא ראש בית הדין, סביב לשנת שצ״ג שצ״ר, ופורסמה על ידי ר׳ דוד עובריה בתצלום כתב היד ופענוחו, אחרי הקדמת הספר ׳חנוך לנערי, פירוש משלי שחיבר, ובהיותו בן י״ט שנים סיים אותו, פורסם על ידי ר׳ דוד עובדיה, ירושלים תשנ״ז.
על אישיותו הנמרצת אנו יודעים מ״דברי הימים״ שחיבר משנת שס״ו עד ת״ז (שנת הריסת בתי הכנסת). הוא בלט בין החכמים בכישוריו ובדרך הנהגתו. מפורסם היה כמוכיח העשוי ללא חת. בתפילות מיוחדות בשנות בצורת ובשעת צרה, שהיו מתאספים כל הקהילה בבית כנסת הגדול, לתקן מה שצריך לתקן, ולעשות חשבון נפש, הוא התריע על חולשות העשירים שבחברה, והוכיח אותם שעושים כל אשר לאל ידם לפטור את עצמם, למזער את המס המוטל עליהם, כדי להטילו על פשוטי העם הבינוניים והעניים. ובימיו לא היה מלך על מרוקו, אלא שלטו אז הדילאים, שבכל יום דרשו עוד ועוד מסים. הוא היה דורש בחסד עליון ודבריו היו נשמעים. הציבור אהב לשמוע אותו ואפילו אותם שהוכיח אהבו את דרשותיו, שהיו מרתקות, מלאות רעיונות מקוריים ודברי הגות עממיים. וכשנפטר ר׳ שמואל ן׳ דנאן ראש בית הדין, מינו אותו לאב בית דין במקומו. הוא חתום על תקנות משנת שס״ג עד שנת תט״ו – שנת פטירתו, הווי אומר, שלמעלה מ-50 שנות פעילות בהנהגה נזקפות לזכותו.
יצירתו מגוונת ויש בה גם בתחום ההלכה, שקיצר ותמצת ספרי שו״ת רבים, הנחוצים לכל דיין. ואלה עדיין בכתב יד, וטרם הודפסו. שני כרכי דרושיו הם אוצר של הגיגים ורעיונות מכל התחומים, גם בהלכה, בתוך דרושיו לשבת הגדול, יש פירושי סוגיות שפירש פירוש מיוחד. בכל ימי פעילותו עמד לימינו תלמידו ממשיכו, ר׳ עמנואל סירירו הראשון, בן אחיו מנחם.
הערות המחבר : דרשותיו קובצו בשני כרכים ופורסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם: דרושי מהרש״ש סירירו, ירושלים תשנ״א. דברי הימים שלו שימש בסיס לספר דברי הימים של ר׳ שמואל תאן. גם הוא נדפס על ידי מהר״ד עובדיה הנ״ל, בספר פאס וחכמיה, כרך א; פירושו על משלי בשם: חנוך לנער, גם הוא נדפס על ידי ר״ד עובדיה הנ״ל, ירושלים תשנ״ז.
בהלכה מלבד תמצות שרית כנ״ל יש ממנו פסקי הלכה מפוזרים בכתבי יד חכמי מרוקו, פסקים שהוא כתב מובאים בשמו.
ר״ד עובדיה, בעמוד א של מבוא חנוך לנער שהדפיס כותב: ״ואחריו ביד החכם השלם בנר כמ״ש הוא עצמו דרשות מהרש״ש״ (כרך ב דף שפט), ורוצה בזה שר׳ עמנואל הוא בנו, אבל באיגרת לד״י ששפורטס, מכנה ר׳ עמנואל את ר׳ שאול ״דודי״(ראה אהל יעקב דף ה). ונראה שהכינוי בדרושיו של ר׳ שאול ״בני״ הוא לשם חיבה.