הרקע למדיניות חדשה בעלייה-עולים במשורה- אבי פיקאר

הרקע למדיניות חדשה בעלייה

בנובמבר 1951 פרסמה הנהלת הסוכנות החלטה שמשמעותה הייתה סיומה של מדיניות העלייה ההמונית, וזו לשון ההחלטה:

בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה […] קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים:

• 80 אחוזים מהעולים מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

2 – המועמדים הנ׳׳ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים ימים.

3- אישור למועמדים הנ״ל ינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ.

• – לא יותר מ־20 אחוזים ממספר העולים מהארצות הנ״ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג־1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או הם נדרשים ובקלטים ע׳׳י קרוביהם בארץ
• אישור לעולים הנדרשים ע״י קרוביהם בארץ יינתן רק לאחר בדיקה של מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעה על נכונותו ויכולתו של הקרוב לקלוט. הנהלת הסוכנות, 18/11/1951 אצ"מ 100/76S

ההחלטה קיבלה את אישורו של המוסד לתיאום כעבור שבוע וחצי וכך נעשתה גם למדיניותה של ממשלת ישראל. המוסד לתיאום 27/11/1951

 היא הגבילה את העלייה מארצות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים על פי עקרונות של תועלת כלכלית, והיא יכלה להפוך את מדיניות העלייה לישראל ממדיניות שיבה למדיניות הגירה. זו הייתה מדיניות שעמדה, במידה מסוימת, בניגוד ל – raison détre  של מדינת ישראל – היותה מקלט לעם היהודי ופתוחה לעלייה. ההכרעה נפלה לאחר לבטים קשים. מה היו הסיבות לקבלתה?

העול הכלכלי שבקליטת העלייה

ההסבר המקובל במרבית המחקרים שעסקו בעלייה הסלקטיבית מייחס את ההחלטה בדבר שינוי מדיניות העלייה למצב הכלכלי הקשה של המדינה ושל מערכת הקליטה. בפרסומים רשמיים הוסבר שמערכת הקליטה הגיעה למצב חירום, ועל כן הופעל ׳עקרון בחירת העולים׳ מארצות שלא היה בהן חשש לביטול אפשרות היציאה ולא הייתה שאלה של הצלה. בפרסום אחר הוסבר שהמספר הגדול של משפחות נזקקות שלא פנו לעבודה יצרנית ונשארו בטיפול מחלקת הקליטה הוא אשר הביא להחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית, כדי להגביר עלייה של אנשים יצרנים.

ב־1951 התחולל משבר כלכלי שהתבטא בעליית מחירים ובדלדול חמור של יתרות מטבע החוץ של המדינה. במקביל הלכו והסתתמו מקורות החוץ לצמצום הגירעון ובנקים זרים סירבו להעניק אשראי לישראל. המצב היה כה חמור שסריקת כל אניית חיטה או דלק חייבה שידול ושכנוע של הספקים בחו״ל.

המשבר הכלכלי החריף נגרם בין השאר בעקבות העומס שנוצר כתוצאה מהעלייה הגדולה. הוא התבטא בתחומים רבים, אולם את המחיר הכבד ביותר שילמו העולים שהגיעו עד אז לארץ. יכולתן של הממשלה והסוכנות לקלוט אותם הוגבלה מאוד. מערכת הקליטה הגיעה באותם ימים לקצה גבול יכולתה ואף מעבר לזה. במאי 1951 התגוררו אלפי עולים בדיור זמני. במעברות היו 32,000 יחידות, למעלה ממחציתן אוהלים. במרס 1952, למרות התמעטות העלייה, עלה מספר יחידות הדיור במעברות והגיע ל־55,000, והתגוררו בהן קרוב לרבע מיליון תושבים.

מצדדיה של הגבלת העלייה תלו זאת בטובתם של העולים החדשים ובשאיפה להמשיך ולאפשר עלייה בעתיד. הפער הגדול בין העלייה לבין אמצעי הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרם לכך שאנשים עזבו את הארץ, ׳הוציאו את דיבת הארץ רעה׳ וגרמו להאטת קצב העלייה. כך פגעה מדיניות העלייה ההמונית בלב לבה של האידאולוגיה הציונית, בעלייה עצמה. הסלקציה נועדה אם כן להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה ולמנוע מן העלייה לכלות את עצמה. הגבלת עליית הנזקקים, שקליטתם הצריכה משאבים רבים, נועדה לאפשר את הקצאת משאבי המדינה לקליטה טובה יותר של כלל העולים, למניעת ירידה וליצירת ׳טיפוס של עולה חדש המרוצה ממצבו והמשגר בשורות טובות לקרוביו וידידיו בארץ מוצאו׳.

העלייה ההמונית לישראל הכפילה את אוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר והטילה עומס רב על המערכת הכלכלית, על אחת כמה וכמה משום שאלה לא היו מהגרי עבודה אלא אוכלוסייה שחלקה פליטים חסרי כול ובהם שיעור גבוה של חולים. הניגוד בין העולים לוותיקים היה חריף במיוחד משום שרוב אנשי היישוב הוותיק, הקולט, היו צעירים בריאים בגיל העבודה. עם קום המדינה היו הנזקקים ביישוב היהודי מעטים מאוד. יחסית לאוכלוסיית היישוב מרובים היו בעלייה ההמונית קשישים, חולים ומשפחות מרובות ילדים שעלות הטיפול בהם, האכלתם ושיכונם הייתה גבוהה.