מבצע יכין – שמואל שגב-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל
באווירת חירום זו, התכנסה בירושלים, ב – 20 באוגוסט 1955, ישיבת הועד הפועל הציוני. באותה ישיבה, מסר עמוס רבל דו" על מצב העלייה ממרוקו. הנקודה המרכזית בדבריו הייתה – שאין להתייחס עוד לעלייה זו כאל עלייה רגילה, אלא כ " עליית הצלה ".
גרניקר מסר בידו של רבל מכתב לראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ובו טען כי יהודי קזבלנקה יתכן ויפגעו ראשונים – אך ישנו בעיר צבא שיוכל להצילם. לא כן תושבי הכפרים. איש לא ידע אפילו שנרצחו. גרניקר תבע לכן, מתן עדיפות בעלייה ליהודי האטלס, הצפויים להשמדה ממש.
ב – 23 באוגוסט 1955 יצאו עולי מרוקו בישראל להפגנה מול רחבת הכנסת בירושלים. המפגינים נשאו כרזות שבהן קראו להצלת יהודי צפון אפריקה כולה. למחרת, ב – 24 באוגוסט, פרצו מהומות במזאגאן, ליד קזבלנקה.
פורעים ערבים פרצו לגטו ורצחו 8 יהודים ופצעו 40 אחרים. 40 בתים נשרפו, רהיטים נשברו והושלכו לרחוב. 1.300 היהודים במזאגאן נותרו בעירום ובחוסר כל. אך מתוך 240 המשפחות במקום, אושרו לעלייה רק 75 משפחות.
מפאת כללי הסלקציה הנוקשים נפסלו לעלייה כל יתר המשפחות. הייתה זו טרגדיה נוראה. אך אפילו מצב חירום זה, לא השפיע על דיוני הוועד הפועל הציוני. בנאום הפתיחה, אמר שר החוץ, משה שרת, כי בצפון אפריקה מתחוללת סופת דמים. אך הוועד הפועל הציוני הותיר את חוקי הסלקציה, כפי שהיו.
ב – 4 בספטמבר 1955, חזר עמוס רבל לקזבלנקה ומסר דו"ח על דיוני הוועד הפועל הציוני בירושלים. גרניקר השמיע באוזניו טענות קשות, אך לא היה ביכולתו של רבל לשנות את ההוראות שבידו. המצב הפנימי במרוקו הלך והחריף.
פרעות פרצו במקנאס, בפאס ובמרקש. בכפר ואד-זאב ליד מקנס, שרפו מתפרעים מוסלמים בית חולים על חוליו. בתי היהודים נשרפו ונבזזו. כ – 120 המשפחות בכפר נרשמו לעלייה, אך מהן אושרו 90 משפחות בלבד.
יהודה גרניקר לא אמר נואש. בספטמבר 1955, הקים " השליח מנהלל " במרקש את גרעין " שובה ", שמנה כ 70 -80 משפחות. היה זה חומר אנושי מעולה. המפרנסים היו בגיל 20 – 35 שנה, רובם בעלי השכלה והכרה ציונית, חלקם בוגרי בית הספר החקלאי של " אליאנס ".
גרעין זה יצא ממרקש בפברואר 1956 וב – 14 במרס, הקים בחבל תענך את מושב דבורה, שהוא כיום אחד היישובים הפורחים ביותר בחבל. בסך הכו עלו במגרת גרעין זה 56 משפחות.
אחד משבעת מארגני גרעין " שובה " היה ויקטור פרץ, לשעבר מורה בבעת הספר " אליאנס " במרקש וכיום מנהל בית ספר התיכון " ניר העמק " בעפולה. בביתו הנאה והמרווח במושב דבורה, סיפר ויקטור פרץ על התארגנות הגרעין ועל ההכנות לעלייה לישראל.
הוא אמר : " הייתי חבר מפלגת ה " איסתיקלאל " ותמכתי בעצמאותה של מרוקו. אף על פי כן פחדתי ממה שעתיד לקרות ליהודים לאחר העצמאות. אני עצמי הייתי חבר בתנועת " הבונים ", בעוד שאשתי לעתיד הייתה חברה בתנועת " דרור ".
גם חברים אחרים בגרעין, היו חברי תנועות הנוער הציוניות. לאחר התגבשות הגרעין, למדנו עברית והחלטנו להקים בישראל מושב. על מנת להכשיר עצמנו לחקלאות, התנדבנו לעבודות גינון שונות במוסדות הקהילה היהודית במרקש.
אף כי כולנו היינו חברי תנועות נוער ציוניות, לא נשלח אלינו שליח מהארץ. לכן למדנו ידיעת הארץ ומחנאות בכוחות עצמנו. לאחר שרעיון העלייה הבשיל, פנינו למחלקת העלייה בקזבלנקה וביקשנו לרשום אותנו לעלייה.
יהודה גרניקר בא לבקר אותנו יחד עם יצחק בן שמש, משדה חמד, ששימש כנציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. סיפרנו להם כי הגרעין שלנו מונה 56 משפחות וכי בכוונתנו להקים מושב בישראל. גרניקר הבטיח לטפל בנושא זה בדחיפות.
לאחר מספר שבועות, הודיע לנו גרניקר כי אנו עתידים להתיישב במושב גבורה, בחבל תענך. הוא הזהיר אותנו כי ייתכן והבתים לא יהיו מוכנים, השטח עודנו בוצי וסלילת כביש הגישה לחבל, טרם הסתיימה. על כן, ייתכן ונצטרך לגור מספר חודשים באוהלים.
היינו מוכנים לכך. אך מה רבה הייתה הפתעתנו בהגיענו למושב ובראותנו את הבתים מוכנים כמעט. היו אלה בתים של 42 ממ"ר וכללו 2 חדרים ומטבח. בבתים הייתה רצפת בטון ודלת כניסה, כל הדלתות הפנימיות היו חסרות והמושב עצמו טרם חובר לרשתות המים והחשמל.
עד להתחברותנו לרשת של " מקורות ", כעבור מספר שבועות, קיבלנו באמצעות מיכלית צבאית, שסיפקה לכל משפחה כמה דליי מים ליום. החיבור לרשת החשמל נעשה כעבור חמש שנים ….."