המימונה – מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-אהרן ממן

מימונה כשם פרטי של אשה

הירשברג הניח, שהיהודים הושפעו מן הסביבה הנוכרית ״לקרוא בנים בשם מימון ־ כלומר אָשֵׁר בעברית – לבנות (צ״ל ״ובנות״?) בשם מימונה״. משמע שהחג הזה נקרא על שם גיבורה כלשהי בשם מימונה, אך הוא לא הרחיב את הדיבור עליה. אולם יצוין, כי רק המחצית הראשונה של קביעתו נכונה. לא ידוע לי אף לא על מקרה אחד, שבו נקראה יהודייה בשם ״מימונה״.

בךעמי הציג משמו של סייר צרפתי במרוקו, דמות אגדתית של גיבורה בשם כזה, שעשתה מעשה נם, ושבמקום קבורתה הוקמה ״קובאת לאלא מימונה״. אגדה זו אף קושרת את המימונה בשמה של קדושה זו. אך בן־עמי מסייג את האגדה, כי ״אין במציאת גיבורה בשם ׳לאלא מימונה׳ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה(שהייתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית״.

לפי דרכנו נוסיף, שאילו נקבע החג מלכתחילה על שמה של דמות כלשהי בשם ״מימונה״, היינו מצפים שליל החג ייקרא ״לילת מימונה״, ללא יידוע השם הסומך. אמנם השיר העממי ״א־לאלא מימונה א־מבארכה מסעודה״ מניח קיומם של עצם או של דמות המכונים ״מימונה״, אשר על כן אין המלה מיודעת יידוע פורמאלי(ל־מימונה). אולם אפשר שאין זה אלא צורך השיר, ולפנינו שם תואר מועצם, והרי גם התארים שאחריו, ״מבארכה מסעודה״, אינם מיודעים כלל, ולפיכך אין ״מימונה״ יוצאת מידי פשוטה והריהי שם תואר ולא שם עצם פרטי. ואשר לרפרנט של הכינוי הוא יידון להלן.

מימונה מלשון תימימון

״נחום סלושץ נתן נימוק מקורי לשם ״מימונה״:

״יש קוראים לילה זה בשם ״תימימונא״ והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימומון נקראת עיר יהודית קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן). עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ״לשנה הבאה בירושלים״ גם… ״לשנה הבאה בתימימון״. אך כבר הטיל בן-עמי ספק בנכונותה של גרסה זו.

הסברים לא אטימולוגיים

מלבד ההסברים הנתלים בניתוח אטימולוגי של שם החג, ניתנו הסברים כוללים לחג או לאחד ממנהגיו, אך גם הם אינם פחות ספקולטיביים מאלה שנמנו למעלה. הרב יוסף משאש ממכנאס מעגן את החג בהיסטוריה הרחוקה של עם ישראל:

״רק לאחר החג היתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו: תזכה ותצליח!״. ר׳ יוסף בן נאים מציע הסבר תיאולוגי: שמחת הרגל אינה שלימה בפסח, מאחר שמחול המועד אין גומרים בתפילה הלל שלם, בעקבות האגדה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?(סנהדרין לט, ע״ב). חג המימונה נועד אפוא להשלים את שמחת הרגל.

ר׳ חיים אלעזר שפירא הקיש את שמחת מוצאי חג הפסח לשמחת מוצאי שבת ומרציאנו מחרה מחזיק אחריו לאמר, ״שמסיבת המימונה היא מעין ׳מלווה מלכא׳ של חג הפסח״.

מעין הסבר זה נתן אף ר׳ פרג׳ חיים יחזקאל יאודה, אלא שהדגיש את שמחת אסרו חג, שכבר הזהירו עליה בתלמוד.

ודומה לו ר׳ גרשון תנחום שהביא את המדרש ״וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב (מלכים א׳ ח, י)… קאי על עולי רגלים שהיו בקול רנה ותודה בחזרה יותר מבהליכה, שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה (מס׳ שבת ל׳ ע״א)… לכן יום אסרו חג היה יום שמחה גדולה לעולים. ויש לדמות ניסן לתשרי״.

מרציאנו מפרש את מנהגי ליל מוצאי פסח כשריד של חג העומר, שנהג בזמן המקדש. הוא עצמו כבר ראה את הקושי שבהעדר התאמת מועדי השמחה בימים ההם ובזמן הזה, שהרי העומר הוקרב ביום ב׳ של פסח ולא בליל אסרו חג של פסח. הסברו על דחיית החג למוצאי הפסח הוא דחוק, שכן אפשר היה לחוג אותו במועדו ללא החמץ. ועוד אילו הייתה זיקה זאת אמתית, היינו מוצאים זכר לחגיגות אלה בכל קהילות ישראל, ובאמת הן מוגבלות ליהודי ספרד והמזרח, משמע שהחג החל בתקופה מאוחרת מאוד.

הצד השווה להסברים אלו, שהם מתאמצים לעגן את החג במסורת דתית דווקא, אולם אין לכל אלה אסמכתה של ממש בהלכה.