ארכיון חודשי: פברואר 2016


תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-השיפחה הבוגדנית

השיפחה הבוגדניתתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר בת יחידה. הבת הייתה אהובה עליו מאוד ויופיה היה ידוע בכל הסביבה. משהגיעה השמועה לאוזני בךהמלך, שלח להביא את הבת לפניו. משהובאה ונוכח ביופיה, נקשר לבו אליה בעבותות אהבה חזקים. ביקש את ידה מאביה העשיר, שנעתר לבקשת בן המלך, ונתן לו אותה לאשה.

יום אחד, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת־העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הוריי. עז רצוני לראות את פניהם ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״טרוד אני עתה בענייני הממלכה, המתיני זמן־מה, אתפנה ואקחך אליהם״. "ענייני הממלכה יטרידוך לעולם, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת־העשיר. ״עתה, הרשה נא לי לרכב אל עיר הוריי בהשגחתה האמינה של שיפחתי הטובה״. הסכים הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשיפחה שתשגיח בשבע עיניים על גבירתה. ענתה השיפחה: ״בשם האל והאמונה, יהיה אדוני סמוך ובטוח שאוליך את גבירתי במישרים למחוז חפצה בשלום".

למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת־העשיר על סוס אביר והחלה את דרכה בליווי שיפחתה. בדרכן הן עברו ליד נהר. עצרה השיפחה את סוס גבירתה, וביקשה ממנה לרדת ולנוח מעט מתלאות הדרך. ירדה בת־העשיר והתיישבה לנוח בשפת הנהר. תכונת פלא היתה לנהר, שאם טובל בו אדם לבן, יעלה שחור ושחור יעלה לבן. השיפחה ידעה זאת ותיכננה לעשות רעה לגבירתה. אמרה השיפחה לגבירה: "השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק. הפשיטי בגדייך והבה נטבול בנהר״. אמרה בת־העשיר: ״בגדיי אווריריים ואין צורך לטבול, אך אם את רוצה, הנך רשאית לטבול כאוות נפשך". עמדה עליה השיפחה בתקיפות ואמרה: ״את חייבת לטבול מרצונך או שלא מרצונך״. משראתה כך בת־העשיר, פשטה את בגדיה ועדייה וטבלה בנהר. כשעלתה, הפכה לשחורה והשיפחה עלתה לבנה. לבשה השיפחה את בגדי גבירתה, ענדה את עדייה ועלתה על הסוס האביר. בת־העשיר לבשה את בגדי שיפחתה והלכה רגלי אחר הסוס. מחתה דמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבל את גזר־דינו. כשהגיעו לעיר, כבר חיכו הורי הגבירה והמשרתים. ירדה השיפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר העשיר ואמרה: "אבי, אבי, כמה התגעגעתי אליך". בת־העשיר, מעולם לא אמרה לאביה אבי אבי, אמרה תמיד אבא שלי.

 התפלא העשיר שבתו שינתה את מינהגה. כשהסתכל עליה מקרוב, ראה ששפתיה עבות מדיי ולחייה סרוטים, אך לא העיר דבר על כך. הוא חשש פן יעציב אותה. אמר בלבו: ייתכן שהאוויר באותה העיר שינה את פני בתו. בין כה וכה הגיעו לבית. לבת־העשיר המדומה, הכינו היפה שבחדרים עם מצעי משי רבים. לאחר מנוחה קצרה, קראו לה לשולחן הערוך בכל טוב, וביקשו לקרוא גם ל״שיפחה,, שתשב איתם. אך בת־העשיר המדומה התנגדה ואמרה: "לא, אצלי בבית הנסיך, אינני נוהגת להושיב את השפחות על השולחן שלי. השיפחה שלי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם״. את המילים האלה אמרה בקול גס ומאונפף שצרם את אוזנו של העשיר. היות וקולה של בתו לפנים היה רך כקטיפה, סבר שמא אווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה. לכן, לא אמר דבר כדי לא לצער אותה. בתו האמיתית אכלה את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת, אמרה ה״גבירה״ לעשיר: "שלח את שיפחתי שתרעה את הכבשים, אינני רוצה שהיא תתרגל לבטלה״. עשה העשיר כדבריה ושלח את השיפחה למרעה. כשהגיעה לאחו השופע ירק, התיישבה על אבן. דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

הוי שיפחה בוגדת.            הוי שיפחה בוגדנית

זהבי את עונדת.               על מה לי זאת עשית

על טוב לבי זו התמורה ?   את על סוס אביר רוכבת

לי, אוי לי אני הגבירה      ואני יחפה, אחרייך ניסרכת.

 

הוי שיפחה רעת־לב

הוי כאבי כה רב

את הפכת גבירה

ואני לך שיפחה.

הניגון היה כה עצוב, שפתאום החלה סערה מייללת וארובות השמיים נפתחו. החלו בוכים בדמעות שגרמו לזרם אדיר שדירדר אבנים הכבשים נעמדו סמוך לה, בכו ולא נגעו בעשב. וכך יום אחר יום, ישבה בת־העשיר ושרה את השיר העצוב, וארובות השמיים בוכות איתה. הכבשים לא רעו, וכך הלכו וכחשו, עד שאם נפחה בהם הרוח, היו נופלים מרוב זה שהיו כחושים וקלים. ראה זאת העשיר, החליט להתחקות אחריהם ולראות מה הדבר שגורם לכך. למחרת, הלך אחריהם בדרך ממנה הם יוצאים אליה. הוא עמד והסתתר עד שהגיעה בת־העשיר לאותו אחו, התיישבה על אותה אבן והחלה בשירה העצוב כמידי־יום. ראה העשיר את השמיים הבוכים והכבשים הצמים. ניגש אל השיפחה ושאלה על מה היא בוכה כך?

השיבה: ״ממילא אבי שלי, לא תאמין לכשאספר״. כששמע את המילים ״אבי שלי״, הבין דבר מתוך דבר, נפל על צוואר בתו האמיתית ובכה גם הוא. לאחר שגמרו לבכות, סיפרה לו על דבר נהר הפלא ומיד חזרו לבית. הוא הושיב את בתו האמיתית וקרא לשיפחה. כשנכנסה השיפחה וראתה את"השיפחה,, יושבת ליד השולחן, החלה לצעוק: "אבי, אבי, אמרתי לך לא להושיב את שיפחתי על שולחני". אמר לה: ״שיתקי מרושעת שכמותך, איך את מעיזה כך לדבר על בתי״. השיפחה דמתה לנשוכת נחש ואמרה: "אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך״? ״מה זה עולה בדעתי את שואלת? עכשיו ומיד, תובילי אותנו לאותו נהר מקולל", אמר העשיר והוסיף: ״בתי, לעולם קראה לי אבי שלי, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. עכשיו די לך להעמיד פנים, קחי אותנו לאותו נהר״.

וכך היה. חזרו לנהר, טבלו בו, ובת־העשיר הייתה שוב לבנה והמשרתת שוב שחורה. חזרו לבית העשיר ופתחו בהכנות למסיבה גדולה. שלחו הודעה אל הנסיך שיבוא במהירות האפשרית. כשהגיע, סיפרו לו את

הסיפור במלואו.

בעלה של בת־העשיר שאל אותה מה לדעתה העונש לו ראויה השיפחה הבוגדנית, אך בת־העשיר אמרה: ״איני רוצה עבורה שום עונש. שחרר אותה וצווה שתרחק מכאן״.

ענה הנסיך: "זהו משפטה של בעלת לב חנון ורחום, אך המשפט שלי, של נסיך הוא״. הוא ציווה שיקשרוה לזנב סוס, תהיה ניגררת אחריו ובשרה נקרע באבנים. וכך עשו לעיני ההמון.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

 

6 – התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חייםמורשת יהדות מרוקו

מאמר זה מושתת על חומר שנאסף לכתיבת עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב על הנושא : " הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי "

הספרדים, שקמו כגוף פוליטי בארץ ישראל, ניסו בשנות השערים להקים אגון עולמי, שיפעל במגרת התנועה הציונית. ראשיתן הייתה ערב פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג בקארלסבאד באלול תרפ"ג – אוגוסט 1923. הצירים הספרדים, שבאו מארץ ישראל וממקומות אחרים בגולה, דנו על הרחבת התעמולה הציונית בקרב היהדות הספרדית והגברת שיתופה בעבודת התחייה ובניין ארץ ישראל.

הם הכירו בעובדה, שהציונות לא חדרה במידה מספקת אל קרב האלמנט הספרדי, מבלי לנקוט עמדת " אני מאשים " כלפי ההסתדרות הציונית או כלפיה הספרדים עצמם. הם ציינו, למשל, שבנקודות היישוביות שהוקמו בארץ ישראל בשנים שלאח מלחמת העולם הראשונה לא מצא אף ספרדי, לרבות בכפר " גבעת יחזקאל ", שהוקם בכספי יהודי ספרדי.

הצירים החליטו ברוב גדול לכונן משרד בירושלים, שיכין ועידה עולמית של נציגי היהודים הספרדים בעולם. הוועידה תכונן התאחדות עולמית של יהודים ספרדים, וכך תיווצר נציגות של היהדות הספרדית בפני מוסדות התנועה הציונית, שחבריה ייטלו חלק בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות.

(א) המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים

תוכנית העבודה שנקבעה בקארלסבאד כללה תשע מטלות, שלא היו שונות באופן מהותי ממטרות הסתדרות הספרדים. המטרה הכללית היתה " לאחד בעבודת בנין הארץ וגאולת העם את הקהילות הספרדיות־המזרחיות אשר בכל מרכזי הגולה תחת הנהלה מסודרת וארגון בריא בכדי לעבד שכם אחד בהרמוניה גמורה ובהסכמה הדדית עבודה לאומית משותפת לבנין הארץ והפרחתה, ולהגשמתה המהירה והמלאה של תקוותנו בארץ אבות ".

יתר המטרות — ניהול תעמולה לטובת הקרנות הלאומיות, איסוף כספים לפיתוח החקלאות, התעשייה והחינוך העברי בארץ, שיגור מורים ורועים רוחניים לקהילות, סיוע בקליטת עולים (לרבות מתן הלוואות), פתיחת לשכת מודיעין שתספק מידע לקבוצות ויחידים בדבר תנאי ההתיישבות והקליטה בארץ, וייצוג הולם במוסדות ובמשרדים של התנועה הציונית.

 בהגשמת המטרה האחרונה יביאו להתחשבות בדרישות הציבור הספרדי, אשר עם השתתפותו בחובות, ייהנה כיתר הקהילות גם מן היתרונות הכלכליים של המפעל הציוני.

הודגש במיוחד, שבהקמת המסגרת הארגונית החדשה אין כל כוונה להביא פירוד באומה, כי אם בניין ואיחוד. כוונתם הייתה לעזור להסתדרות הציונית, כפי שפועלות למענה המפלגות הציוניות המארגנות את הקהילות באירופה ובאמריקה, ומעודדות קבוצות ויחידים לעלות לארץ־ישראל.

 התאחדות זו תשמש לספרדים כפי שמשמשות הסתדרות העובדים הכללית ותנועת " המזרחי " ( הפועלות בחסותה של ההנהלה הציונית ) לחבריהן ואוהדיהן. לכאורה, הדרך ההגיונית הייתה הצטרפות הקהילות הספרדיות אל הארגונים הקיימים שנזכרו לעיל, אולם התברר, שהצטרפות כזאת לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שהארגונים לא נכונו להשקיע מאמצים כספיים ואחדים בעבודה המתחילה מבראשית, וכן בגלל חולשתן או אי־קיומן של פדרציות ציוניות בקהילות הספרדיות, שדרכן פועלת ההסתדרות הציונית ( פרט לבולגריה ).

המסקנה שהגיעו אליה הייתה, שלא השליחים האשכנזים יקבלו על עצמם את התפקיד של מחוללי ההתעוררות הפנימית בקהילות הספרדיות, כי אם אנשים הקרובים אליהן ברוחם והמכירים את הלך מחשבותיהן, וזאת בתנאי שהתעוררות זו תהיה נתמכת מצד ראשי התנועה הציונית וכל מוסדותיה.

ד"ר יצחק לוי, שעמד בראש הסתדרות הספרדים, נבחר לנשיא המשרד; יצחק אלישר ואברהם אלמאליח שימשו סגנים לנשיא, וכמו כן נבחרו גזבר, יועץ משפטי, מזכיר ועוד שישה חברים. בשל מערכת הבחירות לוע"ס בשלהי שנת תרפ״ג ובראשית שנת תרפ״ד (  1923) ובשל הסכסוך הממושך שלאחר הבחירות, נדחתה עבודתו המעשית של המשרד עד לאביב של שנת תרפ״ד – 1924.

על־פי הצעת משה אטיאש נקבע שם המשרד: ״ המשרד המכין את הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״. שטות אחרים נדחו, אם מפני שהם כללו רק חלק מיהדות ספרד ( למשל ״ יהודי המזרח ״ ), אם מפני שנכללה בהם המלה ״ הסתדרות ״, אשר עלולה הייתה להבדיל את השם מן ההסתדרות הציונית הכללית ( ״ משרד ההסתדרות העולמית של היהודים הספרדים ״ ) ואם מפני שנכלל בהם הצירוף ״ האגודות הציוניות ״, שהרי מסיבות מדיניות לא יכלה התנועה הציונית לפעול בקרב כמה קהילות במזרח.

ראשי הסתדרות חלוצי המזרח ביקשו לכלול את שם הסתדרותם בשם המשרד ( ״ המשרד המכין את הועידה העולמית בהשתתפות חלוצי המזרח ״ ), בהיותם סבורים, שזו תתבטל מחמת השתתפות ראשיה בפעולות המוסד החדש.

 הם גם התנגדו להכללת המלה ״ ספרדים ״ בשם המשרד, משום שזו תורה על התבדלות, תקשה על העבודה בגולה, תשלול תומכים ( נוסף על יהודי בולגריה ) ותגרום לנטישת החברים האשכנזים את הסתדרותם שלהם.

הצעתם הייתה ״ המשרד לעליה ולבנין ״, ראשי חלוצי המזרח גם ביקשו להגדיר את תחומי הפעולה של שני המוסדות, לאור הלקח שנלמד מפעולות הסתדרות הספרדים, שכמעט שיתקו את פעולות חלוצי המזרח.

 הם הציעו, שהמשרד המכין יטפל בהכנת הוועידה העולמית של היהודים הספרדים ובשאלות ספרדיות כלליות הנוגעות גם ליהודי הגולה, ואילו חלוצי המזרח יטפלו בעניינים מקומיים. הוקמה ועדה לבירור עניין זה, אולם נראה שזו לא פעלה, ובסופו של דבר השקיעו חלוצי המזרח מרץ רב ומסירות גדולה ברעיון הוועידה הספרדית העולמית, ואף המשיכו בפעילות החינוכית־התרבותית המיוחדת להסתדרותם.

מרכז המשרד היה בירושלים ולו סניפים בחברון, חיפה ויפו. טבריה וצפת לא נרתמו לעבודה, בשל אחוז ניכר של חרדים קיצוניים בקהילותיהם, ואף לא השתתפו בוועידה הארצית של יהודי המזרח, שהתקיימה בירושלים בחורף תרפ״ה ( 1925 ) 

פעילים בודדים נמצאו בהר־טוב, זכרון־יעקב ופתח־תקווה. סניפים נוסדו גם מחוץ לארץ־ישראל: בסוריה ( דמשק ), באוסטריה ( וינה ), ביוגוסלביה ( בלגרד ), באנגליה ( מנצ׳סטר ) ובארגנטינה (בו־ אינוס איידם).

קסידה על ר׳ דוד ומשה.הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-יששכר בן עמי

  1. קסידה על ר׳ דוד ומשה.חכמי מרוקו 001

קסידה זו הוקלטה מפי ר׳ שמעון דרעי, יליד תלואת, שהוא גם המחבר.

אנא שמעת אנס פי האד לעאם זרא (פעמיים)

אל ואחד סדדיקה או הייא מרא

 תעמאת מן עיניהא וילא תסוף סי ארזא

 יא רבי דוד ומשה

בכלאמתהא קאלת אל ראז׳ל

אולי מא כבאת סי

 חאבת נמסי נזור ר׳ דוד ומשה

וידאוויני מן עינייא ויזוואל מחאסי

אל ראזל קאל איכה מן האד אל כלאם

 ואס אל עמייא תמסי בדלאם פ

ליל זא פלמנאם ר׳ דוד ומשה

אל וואחר ליהודיה זראת ואחר אלג׳דדה

די גדאבת מה כלית פסעודה

עתאווהא אל חאם זיאדא

תלסאק פתאקהא ומה תפרקסי

 בסדדיק תעייט ותקול אנא מתאייבא

עממרני מהאד נהאר ואלא נגדאב גדבא

זוואלי האד אל ג׳ריבה יא ר׳ דוד ומשה.

 

תרגום:

שמעתי על הנם של השנה (פעמיים)

לאחת צדקת והיא אשה

 התעוורה ותקוותה תמצא

 הו ר׳ דוד ומשה

כך אמרה לבעלה

ולא הסתירה מאומה

רוצה אני להשתטח על קבר ר׳ דוד ומשה

 הוא ירפא את עיני ויסלק כאבי

הבעל אמר, דבר זה לא יהיה

 האם העיוורת תלך בחושך?

בלילה בא בחלום ר׳ דוד ומשה

ליהודיה קרה אסון

כאשר שיקרה שלא אכלה בסעודה

 הוסיפו לה מנת בשר

נדבק לחיכה ולא ירד

לקדוש צעקה וביקשה סליחה

מיום זה לא אשקר

 הוצא ממני דבר זה הו ר׳ דוד ומשה.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קמב

פ׳ חני. לעיר צפר״ו יע״א. שנ. תרפ״ט לפ״ק.רבי יוסף משאש

למעלת הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר שלום אזולאי ישצ״ו.

שלמא דמר יסגא לעד. אדוני! אור גדול נגה עלי במכתב ידי קדשו, אודות היריעות אשר מסר לידי הר׳ בן יתאח, לתווך לו עם הסופר לכתוב לו אחרים תחתיהם בדמותם ובצלמם, זה זמן רב משנגמרו, והם מונחים אצלו, מצפה על תשלום שכרו, כי לא לקח ממנו. תחלה רק רביעית הד״ם, ובכן ישלח לו שלשה רבעי דמים הנשארים בידו, ושליח הובאה, יהיה שליח הולכה, ואודות הטלאים, עיני קדשו תחזינה שאין בהם שום טלאי כלל, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

קמג

פ׳ הנז'

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי, ישצ״ו. שלום. שלום. עתה באתי להודיע לרו״מ, שמות הרבנים והחכמים והסופרים, אשר יכולתי לדעת, אחר עמל רב ותלאה עצומה בחפוש מחפוש בכמה אגודות של שטרות ישנים הנמצאים אצלי, ואצל הרה״ג כמוהר״ר שלמה ן׳ שטרית ישצ״ו, ואצל אחרים שיכולתי לחפש בבתי עקד ספריהם, ועוד בכמה ספרים ישנים כת״י, ועוד כהנה וכהנה ספרים ׳.ושטרות ישנים שהם טמונים אצל רבנים וגדולים שלא יכולתי להשיג לראותם, יען אינם רוצים לתת רשות לשו״א לחפש כתביהם ושטרותיהם וספריהם, כאשר כבודו ידע מזה, ואשר השגתי, הנני מסדרו, לפני כבודו, ע״ס א״ב, בשמות המשפחות, וזה החילי, וה׳ יעזור לי.

 אאליון. שם משפחה. מצאתי זכרונה בשטר זכיה ישן מש׳ ת׳׳ץ לפ״ק, שכתב וזל״ה, היא החצר שבחורבות .העיר הנקראת מקדם קדמתה ע״ש הרב כמוהר״ר יצחק אאליון זלה״ה, עכל״ה. ולא יש

עתה שום זכר למשפחה זו בעיר.

 אבודרהם, נזכר ממנה, ר׳ אברהם אבודרהם, בשטר מש׳ תק״א לפ״ק, בתואר החכם השלם, כהה״ר. ועוד נמצא ר׳ יצחק אבודרהם חותם א׳ בשטר שכירות מש׳ תפ״ח לפ״ק, ואפשר שהוא אביו, ולא יש שום זכר ממנה עתה בעיר, זולתי אשד, זקנה כאשר שמעתי.

אבורביע. נזכר ממנה, ר׳ משה אבורביע, בטופס מטופס שטר ישן משנת ש״פ לפ״ק, בתואר הרב הגדול כמוהר״ר, זצ״ל. ורב אחד אמר לי שהוא מהמגורשים מספרד בש׳ רנ״ו לפ״ק. וחצר אחת במבוי לברג׳א היתד. נקראת על שמו, עדין יש אחדים מהמשפחה הזאת בעיר.

אביחצירא. כהה״ר מרדכי אביחצירא ז״ל, היה מלמד תשב״ר, כן א״ל זקן אחד שלמד אצלו בש׳ תרי״ג לפ׳׳ק, וא״ל שהיה חסיד גדול. וכן מצאתי ר׳ אברהם אביחצירא, ור׳ שלמה אביחצירא, באיזה שטרות בש׳ תקכ״ד לפ״ק, מתוארים בתואר החכם השלם, כהה״ר. ולהבדיל לחיים, החכם השלם כמה״ר אברהם אביחצירא ישצ״ו. [כעת הוא אחד מהבדי״ץ בעיר צ׳אר אלבידא, והוא תלמידו של אבא מארי ז״ל]. והחה״ש כהה״ר שמואל ישצ״ו, הוא כעת בעיר רבא״ט. ויש עוד מהמשפחה הזאת בעיר.

 אביטבול. מצאתי בשטר ישן מש׳ ת״פ לפ״ק, החה״ש כהה״ר יוסף אביטבול ז״ל, שהיה סופר סת״ם, ועוד, ר׳ נפתלי אביטבול ז״ל חתום א׳ בשטר עיסקא, בשי תק״ל לפ״ק. ועוד ר׳ יחייא ז״ל, חתום א׳

בשטר אחד בש׳ תצ״ט לפ״ק.

אביכזיר. החה״ש והכולל, כמוה״ר סמחון אביכזיר זלה״ה, זה כשלשים שנה משנתבש״ם, אומרים שהיה חכם גדול בתלמוד וחסיד. ועוד החה״ש בהה״ד יצחק אביכזיר ז״ל נזכר בשטר אחד מש׳ תק״ס לפ״ק, ועוד החה״ש כהה״ר שמואל ז״ל, היה מלמד תשב״ר וסופר שטרות, דיכרנא ליה כד הוינא טליא, ועדין בנו חי. ועוד יש אחדים מהמשפחה הזאת בעיר.

אבולעפייא. הרב כמוהר״ר דוד זלה״ה, מצאתי חתימתו בפס״ד אחד בש׳ כת״ר לפ״ק, ואמר לי רב אחד זקן, שכמוהר״ד הנז׳ היה שד״ר מירושלים תובב״א, וישב במקנא״ס, איזה שנים, מפני שבוש הדרכים, והיה דרשן מופלג, וכן ראיתי למו״ד הרב כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה, שכתב באחד מדרושיו דבר אחד משמו והשיג עליו, ומצאתי עוד חתימתו בש׳ תרל״ב לפ״ק.

אבילא. ר׳ מסעוד ז״ל, היה סופר שטרות, מצאתיו חותם א׳ בשטר אחד בשנת תק״ע לפ״ק, ועוד ר׳ יצחק ז״ל, חותם א׳ בשטר א׳, בשנת תקמ״ז לפ״ק, ועתה אין זכר למשפחה זו במכנא״ס כלל.

אביצרור. בטופס מטופס שטר ישן, נזכר הרב כמוהר״ר יצחק זלה״ה, בכמוהר״ר יעקב זלה״ה, וזמן השטר הראשון הוא אדר רפ״א לפ״ק, והוא שטר מתנה לבתו אסתר שנתן לה חצר אחת במבוי מקוד. טהרה. ועוד רבי יצחק ז״ל, מצאתיו חותם א׳, בש׳ תקי״ג לפ״ק, על שטר א׳, ונזכר שם דודו החה״ש ה״ר יעקב ז״ל. אין זכר עתה למשפחה זו בעיר.

אביקציץ. ר׳ מסעוד ז״ל, מצאתיו בשטר שותפות מש׳ תצ״ח לפ״ק, בתואר החכם כמה״ר, עדין יש מהמשפחה הזאת במכנא״ס.

 אבירג׳יל. ר׳ יצחק ז״ל, נזכר בשטר א׳ מש׳ תקל״ג לפ״ק, בתואר החה״ש כהה״ר, ועוד מצאתי ד׳ אליהו ז״ל, בשטר עדות משגת תקל״ט לפ״ק, ועוד מצאתי משמו איזה חדושים על תהלים, עדין יש במכנא״ס מהמשפחה הזאת. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום.

תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ב״ר יעחק מרמוןארזי הלבנון

רמון היא העיר גראנאטא בספרד, [ורבנו אברהם] היה לדעתי בדור הרשב״א ( המאה ה-13 -14 ) כאשר אבאר לקמן וחיבר

א – ספר ״הברית״ הוא ספר נחלק לפרקים, מובא בהקדמות הרב משה בוטריל לפירוש על ספר יצירה ומעתיק שם דברים מפרק י״א מהספר, ותוך הדברים מזכיר לספר המורה [וא״כ זמנו אחר זמן הומב״ם ונסתרה בזה דעת הרב קורא הדורות דף ח' ע״ב אשר סבו שהו״א חיבר ספר הברית] ואינו ספר ברית מנוחה אשר אתנו כאשר עלה על דעת רבים כי הלשון המועתק שם לא ראיתיו בספר ברית מנוחה וגם ספר ברית מנוחה אינו נחלק לפרקים כאשר נחלק ספר הברית.

ב]. ספר ״ברית מנוחה״ גם הוא לרבינו אברהם מרמון כמובא בשער הספר בשם ספר למודי אצילות, והוא ספר עמוק בקבלה ודבריו הם קודש קדשים ומימיו מן הקדש המה יוצאים כמ״ש הרב מו״ה חיים וויטאל בשם רבו האר״י בהקדמתו לספר עץ חיים [ובן בספר שולחן ערוך להאו״י דפוס פפד״א דף נ״ז רע׳׳ג] זה לשונו: וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמתי וחברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכסה את דבריו בעומק ונעשה ע״פ נשמת צדיק א׳ קדמון שנגלה עליו אליהו ז״ל ולמדו ונדפס באמשטרדם ת״ח, [והרב חלד״א בועד לחכמים ח״א אות ב׳ סימן ג׳ כ' שראה הספר בכ״י ושהנדפס כמעט אינו מגיע לחציו ויש בו חסרונות וחילופים] ויען כי בעל הספר הזה מעתיק רבים בלשון ארמית בשם רבי שמעון בר יוחאי אשר קוראו החכם [עיין מ״ש הרב מו״ה יעב״ץ במטפחת דף ט״ז ע״א] נראה כי כבר נתגלה ספר הזוהר בימיו, אם כי לא נמצאו הדברים בספר הזוהר אשר אתנו בדפוס כמו שכתב הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם ובדף ל׳ ע״א [ועיין עוד שם ל״ז ע״א] אין זה מן התימה כי ספר הזוהר גדול הרבה יותר ממה שנדפס כמ״ש בספר ״מצרף לחכמה״ דף כ״ב ע״ב ומוכח מזה שמחבר הספר היה בזמן הרשב״א ותלמידיו אשר בימיהם נתגלה ספר הזוהר ולא היה קדמון כאשר חשבו רבים וגדולים ועל כי ראו בהקדמה שלו בסדר קבלת השם המפורש שחושב עד זמן הגאונים ופוסק חשבו מחברו לגאון עד כי ייחסוהו לרב חמאי גאון

[כמו שמביא בספר שם הגדולים ח״א אות ק׳ סי׳ ו' בשם כ״י, וגם אין כאן שנים כאשר סבר הרב בעל סדר הדורות, וכבר השיגו בשם הגדולים ח״ב אות ב׳ סי׳ ג׳] וכבר נטה לדעתי זאת הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם וז״ל שני מחברים האלה [ר״ל מחבר ספר ברית מנוחה ומחבר ספר מת אגוז] ספרדים היו וקרובים זה לזה בזמן ובמקום ומבאר קצת דבריו.

ג]. ספר ״מגלה התעלומות״ מביאו בספר ברית מנוחה דף ל׳׳ח ע״א

רבי אברהם ב״ר יצחק נרבוני

היה מתלמידי רבינו יונה והרמב״ן וחיבר: א]. פירוש על הלכות הרב אלפסי ז״ל [כ״כ בספר שערי ציון להר״ר יצחק לאטיש שער הראשון [כ״י] וכן מובא בשמו בס״ש ה״ק דף נ״ו ע״ב [אלא שהוסיף ועל המורה כדרכו לערבב המחברים והספרים וכן עשה כאן והחליף ובי אברהם נרבוני עם רבי משה נרבוני]. אור החיים, כערכו

רבי אברהם ב״ר ישועה עטייא

הוא אבי רבי משה מחכמי המאה החמישית. היה מורה צדק ומתואר ביחס הכתובה כדיין ומורה צדק, חסיד ועניו. באייר התפ״ח [1728] נמנה על חכמי ההסגר בקהילה שחתמו על הסכמה בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל [כרם חמר, ח״ב, תקנה קנה] יחד עמו חתמו הרבנים: בנימין ן׳ סמחון, יצחק ן׳ עטר ומרדכי צבע. על ההסכמה חתמו רבי יהודה ן׳ עטר, רבי שלום ן׳ אדרעי וחכמים נוספים. כמו כן חתום על פסק דין עם יעקב מלכא, רבי יהודה אבן צור ורבי מרדכי צבע.

פאס וחכמיה, ה״א, עמוד 344

רבי אברהם ב״ר מאיר אבי זמרה

רב, משורר, ופילוסוף, ממגורשי ספרד של שנת רנ״ב [1492], ישב בעיר תלמסאן ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי אברהם ידע בעל פה את התנ״ך ואת מורה נבוכים ״ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו״, הרב עסק בתורת הפילוסופיה, רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח״ היתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דוקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [וכפי המעשה שהיה, המובא בספו עומר השכחה, דף קכ״ו ע״א], רבי אברהם ישב בווהראן ושם חיבר תוכחה נפלאה ״נפשי למה תסבלי״ וז״ל: זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב ר״ל כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאוה לשכליות בעודו בחמריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בווהראן הרנ״ג ליצירה״ [עומר השכחה, דף קל״ה, לרבי אברהם גבישון, ליוורגו תק״ח].

רבי אברהם ז״ל, גדול שמו בישראל, על היותו הראשון לראות במנוסת היהודים מספרד בשנת קנ״א, גירוש לכל דבר"גירוש שנת קנ״א׳/ רבני המערב הלכו בעקבות חידושו של רבי אברהם ז״ל, לאמור בשנת קנ״א [1391] היה גירוש יהודים מספרד. רבי אברהם אבי זמרה כתב: …כשאירע הגירוש המר בספרד מעיר גראנטה ובאנו לתלמסאן כמו מאתים נשמות והיתה שם בגראנטה משפחה קורין לה בני גבישון והיתה בם יד ה' כולם מתו על קידוש ה׳ ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו כמו משפחות האחרים ועיקר גירושם היה משיבילייא מהגירוש של שנת אל קנ״א נוקם ה׳… [עומר השכחה, דף קל״ח] גם רבינו החיד״א, הדייקן הנאמן השתמש במושג חדשני זה גירוש שנת קנ״א וז׳׳ל: הרשב״ץ… בשנת קנ״א בא לאלגזאייר כי בורח הוא מספרד מהגרוש [שם הגדולים ערך הרשב״ץ], [וראה ספרי הקטן: ספרד וגירוש שנת קרא, ירושלים, תשנ״א]. חי בשנים ר״י-ר״צ לערך [1530-1450].

מלכי ישורון, עמוד 22

רבי אברהם ב״ר מאיר קמניאל [אבן מוחג׳יר]

 מחכמי ספרד בדור הרביעי. מדקדק, תוכן ומקורב למלכות. נפטר בערך שנת ד׳תת״ס [1100]. בן למשפחת אנשי חצר. שירת בחצרו של המלך עבדיד בתואר ״וזיר״. מנהיג קהילת יהודי סוויליה. אירח את הרי״ף בביקורו הראשון בספרד. רבי משה אבן עזרא שיבח את פעילותו לטובת אחיו היהודים, ביחוד בתחום פדיון שבויים, והקדיש לו את ספרו ״תרשיש״.

L'esprit du Mellah-JosephToledano-QUI AIME BIEN CHATIE BIEN

QUI AIME BIEN CHATIE BIEN

  • El a'ssa ma tkhli min yia'ssa Le bâton empêche de durcir

Rien de nouveau sous le soleil, le Roi Salomon avait déjà fait l'éloge de la manière forte en matière l'éducation et des mérites du bâton pour faire pousser droit les enfants: "Car celui qu'il aime l'Eternel le châtie, tel un père le fils qui lui est cher (Proverbes 3:12) ou encore "Ménager les coups de verge c'est hai'r son enfant, mais avoir soin de le corriger, c'est l'aimer" (13:24).

  • Minsghor ka it'ouez el fkos                          Du début le concombre se tord

Proverbe emprunté au folklore agricole et qui sent bon le terroir marocain. Si on n'y prend garde tant qu'ils sont encore petits, les enfants ne pousseront pas droit.

Ma iqdi m3a al 3assi – Gher el 3assi

  • Qui refuse de marcher comme il se doit
  • Aux coups seulement a droit

Textuellement "Au dur ne conviennent que les coups de bâton" et on peut dire que dans ce domaine l'imagination était vraiment au pouvoir. Les classes surpeuplées du Talmud Tora avaient bien souvent des allures de petites chambres de torture. Le maître, c'était l'enfance de l'art, était arme d'un bon bâton, de préférence pour les plus sadiques, un nerf de boeuf bien trempé dans l'eau pour le durcir encore plus, etdont il usait avec generosite. Le plus begnin eait de tendre la paume de la main pour y recevoir un nombre de coups proportionnel a la faute. Il faillait non seulement souffrir mais le faire avec stoicisme: le reflexe naturel de l'enfant est d'enlever la main quand il sent le coup arriver et pour chaque ratage le maitre doublait le coup perdu. Plus spectaculaire encore etait le second degre dans la punition: thmila, recevoir les mêmes coups mais sur la plante des pieds. Pour cela il fallait attacher les pieds au moyen de la falaqa, une corde reliée aux deux bouts à un bâton. Le nombre de coups était fixé à l'avance, mais pas pour les fortes têtes, le rabbin promettait de ne cesser que quand le récalcitrant aura "mordu la terre", exprimant par là son remords. Enfin, dernier raffinement dont les maîtres n'avaient pas l'exclusivité puisque les familles "chic" en avaient à la maison: el arma, un étau mis aux chevilles et qui paralysait l'enfant puni.

Ces méthodes étaient dans l'ancien temps la norme mais la justice impose d'ajouter que d'autres maîtres et d'autres parents — en minorité — condamnaient ces méthodes barbares.

UNE PITIE BIEN PLACEE

Souvenir d'enfance pendant la guerre quand la misère avait comment dire un. . . visage. Un jour donc, une des fortes têtes de la classe qui devait compter quatre-vingt petits garnements, à raison de huit heures d'études par jour, fut condamné à quarante coups sur la plante des pieds, ce qui était le maximum. Mais comme c'était un beau voyou, personne n'osa lui attacher les pieds pour recevoir la punition de crainte d'évidentes représailles après le cours. Il fallut donc menacer de thmila eux-mêmes les volontaires désignés. Quand on réussit enfin à lui attacher les pieds, sa blouse retomba et découvrit, ô horreur, son derrière et son zizi. Trop pauvre sa famille ne pouvait lui acheter de culotte. Dilemme du rabbin, déchiré entre l'horreur du nu et la crainte de passer pour un faible. Le garnement aurait pu résoudre le problème en s'excusant, mais il ne fallait pas y compter. Finalement l'horreur du spectacle offert à quatre-vingt paires d'yeux innocents fut le plus fort, et le rabbin trouva une échappatoire élégante: — Je vois dans ses yeux le remords et sur ses lèvres le repentir, lâchez-le!

ד"ר רפאל תורג'מן מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל

ד"ר רפאל תורג'מן

מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראלתפלת החדש

הסידור ״תפלת החדש״ היה נפוץ ומקובל בעבר אצל כמה מהקהילות הספרדיות בצפון אפריקה, בארצות הבלקן ובאסיה, וחשיבותו לא נגרעה ממנו עד עצם היום הזה.

מהדורותיו

המהדורה הראשונה הידועה לנו יצאה לאור בוונציה בשנת התקס״א (1801), וההדפסה האחרונה בירושלים בשנת התשל״ה (1975). בסך הכול ארבעים מהדורות. שלושים וחמש מהדורות מצויות באוצר הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים. הקדומה שבהן היא משנת התקפ״ג (1823), והמאוחרת היא משנת התשל״ב (1972). ברבעון לביבליוגרפיה "קרית ספר״ מוזכרות עשר מהדורות של סידור זה, ומתוכן שלוש שאינן באוצר הספרים הלאומי: מהדורה משנת התקס״א (1801) קדומה מזו שבירושלים; מהדורה משנת התרפ״ז; ומהדורה משנת התשל״ה (1975) המאוחרת מזו שבירושלים.

מהדורה נוספת מוזכרת בספרו של מ׳ בניהו על ר׳ חיד׳א, שאלוניקי תר״ח. ולאחרונה פרופ׳ גב״ע צרפתי זימן לידי מהדורה אחרת של סידור זה, ליוורנו תקפ״ו.  הדפסתו של הסידור ״תפלת החדש״ נעשתה אפוא בערים הללו:

ליוורנו – 19 מהדורות (תקפ״ג 2 X ; תקפ״ו, תקצ״ח, תר״י, תרס״ו, תרס״ז, תרי׳׳ז, תר״ך, תרכ״ד, תרכ״ו, תרל״ו, תרמ״ג, תרמ״ז, תרפ״ב, תרפ״ז, תרפ״ס, תש״ז, תשי״א) וינה – 7 מהדודות (תרכ״ג, תרל״ג, תרנ״א, תרנ״ו, תרנ׳׳ז, תרס״ה, תר״ע) תל אביב ־ 6 מהדודות(תשט״ז, תשכ״א, תשכ״ג, תשכ״ד, תש״ל, תשל״ב)

 שאלוניקי – 2 מהדורות (תר״ח 2 X)

ירושלים – 2 מהדורות(תרע״ד, תשל״ה)

 בומביי ־ 3 מהדורות(תמ״ט, תרצ״ה, תרצ״ז)

ונציה – מהדורה אחת(תקס״א).

הסקירה שבמאמר זה מבוססת על פרק המבוא בעבודת הגמר: ר׳ תורג׳מן, ״מסורת הלשון של התפילות בסידור ״תפילת החודש״, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשמ״ד.

תיאור של כמה מן המהדורות הקדומות

תקפ״ג: שלם, במצב בינוני, אינו קריא ביותר, כתב מטושטש וקשה. עמודיו דהויים: חלק קרועים מעט וחלק מדובקים. נדפס בידי משה ישועה טובייאנא. מתחיל בדף ב עד דף קמ (ברכות השחר, תפילות חול ושבת עד סוף מנחה לשבת). לאחר מכן מתחיל שוב בדף א עד דף לח (סדר מוצאי שבת עד סוף שלוש רגלים) ולבסוף דף א עד דף כ (תפילות שונות). כן מכיל תפילות ודינים מהרב חיד׳א.

תקפ״ו: נדפס בליוורנו בידי אליעזר מנחם אוטולינגי נר״ו, מדפיס ומוכר ספרים. שלם, במצב בינוני. עמודיו דהויים: חלק מהם קרועים וחלק מדובקים. כתב קריא. מכיל קצ״ח דפים המסומנים ברצף החל מדף ב. מכיל גם מעט דינים מהרב חיד׳א. אינו מכיל קריאת התורה.

תר״י: נדפס אף הוא בליוורנו מיד שלמה בילפורטי וחברו, מדפיסים ומוכרי ספרים. שלם, במצב טוב. כתב קריא. מידותיו של הספר גדולות מהקודמים בכ5- ס״מ הן באורך והן ברוחב. מתחיל בדף א עד יא (אדרא זוטא) ולאחר מכן שוב בדף ב עד דף רח (כל התפילות). מלבד התפילות מכיל גם הלכות לפני כל תפילה, אדרא זוטא קדישא (פרקי זוהר), לוח לקביעות שנים לדו- השנים תר׳׳י-תרכ׳׳ו. כן מוצאים בו לראשונה סדר קריאת התורה לשני וחמישי, ״זאת תורת העולה״, בסוף הספר דפים א-יט. תרט״ו: נדפס בליוורנו בדפוס אליהו בן אמוזג וחבריו. חסר, במצב גרוע, כתב קריא למדי (פרט לדפים אחדים). חלק מהדפים קרועים ומדובקים וחלק נוטים להיקרע. מידותיו גדולות כמו הסידור המתואר בסעיף הקודם. מתחיל בדף ב (אידרא זוטא) ומסתיים בדף כא (תחילת הסליחות). כאן חסרים כ20- דפים (תפילות וברכות שונות). לאחר מכן ממשיך בדפים רכב־רכה (לוח לקביעות השנים). כן מכיל הלכות לפני כל תפילה. בלוח לקביעות השנים הוא אמור להקיף את השנים תרכ״ח־תרל״ח, אך חסר בו חלק. אין בו סדר קריאת התורה לשני וחמישי.

תפוצתו של ״תפלת התדש״

מן המהדורות המצויות בידינו כיום אנו למדים, כי עיקר הדפסתו הייתה בליוורנו. המהדורות שנדפסו בארץ הן צילום של דפוס ליוורנו. לצדן של אלו ישנן מהדורות שנדפסו במקומות אחרים כמו: שאלוניקי, וינה, בומביי.

ניתן לומר כי הורתו ולידתו הייתה באמת בליוורנו, אולם כשם שהיהודי נודד מגלות לגלות כך נודדים אתו גם מקלו, טליתו וסידור תפילתו. בקשר להיווצרותו של הסידור ״תפלת החדש״ משער פרופ׳ בניהו, שסידור זה הוא גלגול של"מחזור קטן״ שנדפס אף הוא באיטליה בשביל הספרדים, וכלל מלבד תפילות החול והשבת גם תפילות לימים נוראים. ויש כאלה שכללו גם נספח בשם ״שפתי רננות״ – פיוטים ובקשות. אולם כדי לקבוע מסמרות בעניין זה יש לבדוק, האם המסדר והמנקד של ״תפלת החדש״ משנת תקס״א ואילך הוא המסדר והמנקד של מחזור קטן, ר׳ רפאל אלנאקרא. ואכן הסידור ״תפלת החדש״, על פי עדויות שבידי, הגיעה תפוצתו לארצות רבות גם באפריקה וגם באסיה (מלבד אירופה), כגון מרוקו, אלג׳יר, תוניס (ובמיוחד ג׳רבה), מצרים, עירק (בבל) ואף תימן. הנוסח השאמי בתימן שהיה במחלוקת עם הנוסח הבלדי המקומי הוא שאימץ סידור זה ונהג לפיו.

בכל אופן יש להתייחס אליו כאל סידור נפוץ ומקובל בקרב העדות השונות, והוא נחשב כסידור מקורי ובר-סמכא הן לגבי הטקסט והן לגבי הדינים, המנהגים וההלכות שנוספו לתפילות, וזאת על אף היותו מאוחר יחסית.

כיום הוא מצוי, על פי מיטב ידיעתי, במספר רב של בתי כנסת בקרב עדות רבות, וזאת אעפ״י שבינתיים הונהגו גם סידורים רבים אחרים, נאים יותר בצורתם ומושכים יותר במיוחד את בני הנוער, כמו: תפילת ישרים, רינת ישראל, אהבת ציון, תפילת בני ציון ועוד.

דבר אחד נשאר בגדר חידה והוא גילו של הסידור. אמנם סקרנו את כל הדפוסים הקדומים הידועים לנו והמצויים בספרייה הלאומית, אך יש, כנראה, מהדורות קדומות יותר בידי אנשים פרטיים וזקני העדות. מהדורות אלו יכולות לשפוך אור ולהוסיף נדבך חשוב בחקר הליטורגיה בכלל וחקר הנוסח ומסורות לשון קדומות בפרט.

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרותהיהודים בעולם האסלאם

שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.

שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.

האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.

הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.

בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.

ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' שלמה חלואה-יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עדיין עלומות. אולם הסברה נותנת, שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך כמעט כולו בשנת תקנ״ג (1793), כתב רש״ח בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו ( אחיו הבכור ומורהו של ר' יקותיאל ), שהיה מכרו ומיודעו של רש"ח, ונפטר בשנת תקס"ב – 1802. זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לרבי בירדוגו, בנו השני של רבי יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש"ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל רבי יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס"ג.

בסיכומו של דבר דומה, שר׳ שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו כולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.

שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי       הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.

נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :        

 […] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד

אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא

            שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב:

ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.

כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־ מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.

,הערות המחבר –  1 – כתב יד הנמצא בספרייה הלאומית בפריס והועתק קרוב לוודאי במוגאדור בסוף המאה ה־19, מכיל יותר מעשרה פיוטים של רש״ח, לא מסומנים ברובם, וביניהם שיר שאינו מופיע בדיוואנים של רש׳׳ח.

 (2) כ״י שיטרית  שברשותי, הועתק כנראה בסאלי במחצית הראשונה של המאה ה־19, מכיל את הפיוט שחיבר ר׳ שלמה חלואה על א׳׳י ואתריה הקדושים (״בשגיון פי ירון / שבח ארץ טהורה: / על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״).

 (3) כ״י אחר שברשותי, שיטרית 8, שהועתק בסוף המאה ה־19 בצפרו, מכיל את הפיוט ״שיר מזמור למנצח, / לשלמה ישוחח, / מצרות לא ירויח, / ישקוט ינוח״.

ייא למפאזי עלא לקלוב – אתה הנותן רווחה ללבבות -יעקב לסרי

 

ייא למפאזי עלא לקלובהשירה העממית

אתה הנותן רווחה ללבבות

 

ייא רבבי ליכ נסכי, וונתי הווא באבא

אליך אלוהי אתלונן, ואתה הוא אבי

 

ייא למפאזי עלא לקלוב

אתה הנותן רווחה ללבבות

 

פאייז עלא קלבי מן דאבא

וללבי מעתה תמצא מנוחה

 

אנא מכתוב רבבי נוודדיה, ווצצבר לאזם עלייא

ורצון אלוהים אני אפרע, וחובת הסבל עלי

 

ווללי גמזני בעינו, הווא יידבבר עלייא

וזה שירמוז לי בעינו הוא ישיג את ידי

 

כלליתכום בססלאמא ייא לחבאב

הותרתי אתכם בשלום ידידי

 

לא תגולו בפראקכום באס סכינא

ואל תאמרו נפרדנו, ויתרנו בקלות מדי

 

האד ססי קדדרו לינא מולאנא ווכתאב

המצב הזה כולו האל כפה, וקרה לנו

 

דווזנא פיה, סאעת זזהו ווקדינא

אך בילינו בו, שעות הנאות מצהלותיו

 

וורבב ללי פרקנא, מאזאל ילאגינא

והאל שהפרידנו, עוד עתיד להפגישנו

 

אסדדאני לגרבתי

ומה לי ולזרותי

 

ללי סאפתני תא נגנני

זאת שראתה אותי מזמרת

 

וותגול כאטרי מהנני

ואמרה שלוותי רגועה כעת

 

וונפאייז לגנא ראה מא זהאלי

ורק לרוחי הנדכאת ולמצבי ירווח

 

אממא לגנא ראה מא זהאלי

ואילו השירה הנה לי לא תצלח

 

אסדדאני לגרבתי לבלאד ננאס

ומה לי לנדוד לערי בני אדם אחרים

 

חתתא ללי זא, יגול האדא ברראני

כל רואי יאמר, זאת מן הזרים

 

וונקרא ללי כאנת צאפייא, ווללאת נחאס

הכסף שהיה צרוף, כבר לנחושת הפך

 

וותתוב ללי כאן וואפי, זאד עללאני

והבד שהיה בשפע, הוסיף לי גובה ונדבך

 

ווהאדי קצצא, נתכיהאלכ ייא ראצי

וזאת היא עלילה, הו נפשי, אותה אספר לך

13 – אודה שמך חסין מי כמוך – פיוט -רבי דוד בן אהרן חסין – פייטנה של מרוקו

בבקשת הגאולה. לנשמת. שיר מעין אזור ובו מדריך דו־טורי וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד.

חריזה: אא בבבבא גגגגא וכר.

משקל: עשר הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳לאלהיך תשיר במצלתים׳.

והסימן: לדוד בן אהרן חסין. מקוד: א- יח ע׳׳ב; ק־ יג ע״ב.

אוֹדֶה שְׁמֵךָ, חָסִין מִי כָּמוֹךָ 
עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ.

לְפָנֶיךָ אֶל אֱלֹהִים חַיִּים 
שִׁיר אֶעֱרֹךְ בְּפֶה וּשְׂפָתַיִם
5- אֶקֹד אָרֶץ וְאֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם 
אֶשְׁתַטֵּחַ בְּפְשׁוּט יָדַיִם / אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ

דּוֹר, דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו דּוֹר, דּוֹר וַחֲכָמָיו
עֲשִׂירִי עַם ְ וְנָשִׂיא  בְּעַמָּיו
כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וּצְבָאוֹת מְרוֹמָים 
10- מְסַפְּרִים גֹּדֶל תַּעֲצוּמָיו / וְאוֹמְרִים : מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ

 

וְלִי נָאֶה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל 
לְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר יוֹם וָלֵיל
בְּפֶה מָלֵא אֲסַפֵּר  אֲמַלֵּל 
אֶת גָּדְלְךָ כַּבִּיר רָם מְחוֹלֵל / קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שִׁמְךָ

 

15- דַּי, אַל שַׁדַּי. לְגַלּוּת זֶה אֱמֹר 
וְהַשְׁמֵד עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר
גְּמָרָא גְמ"ר גַּם זְמוֹ"רְתָא זְמ"ר 
וּשְׁכִינָתְךָ תָּשִׁיב לְהַר הַמֹּר / תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ

 

בֶּן אַהֲרֹן יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ 
20- וּבֶן לֵוִי יָשִׁיר עַל דּוּכָנוֹ
וְיִשְׂרָאֵל אִישׁ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ 
יִרְאוּ גּוֹיִים בְּפִיהֶם יַעֲנוּ / אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ

חָסִין קָדוֹשׁ בְּרֹב טוּבָךְ נַהֵל 
עֲדָתְךָ וְאוֹר שִׁמְשָׁהּ יָהֵל
25- כִּימֵי מוֹעֵד עוֹד תֵּשֵׁב בְּאֹהֶל 
פְּזוּ"רֶיהָ לְעִיר צִיּוֹן תַּקְהֵל  / נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ

 

  1. 1. חסין מי כמוך: על-פי תה׳ פט, ט. 2. על… אמתן: תה׳ קטו, א. 5. ואפרוש כפים: בתפילה. 6. בפישוט ידים: השתחוויה מוחלטת. אשתחוה… קדשך: תה׳ ה, ח. 7. דור… וחכמיו: על-פי סנהדרין לח, ועוד. 10. מה רכו מעשיך: תה׳ קד, כד, ומשולב בתפילת יוצר. 12-11. להודות… ולפאר: על־פי תפילת ׳נשמת׳. 14. קדוש… שמך: על-פי תפילת העמידה לימים נוראים. 15. די… אמור: אתה שאמרת לעולם די אמור די לגלות, על-פי בר״ר צב, ג. 16. עם הדומה לחמור: ישמעאל, שנאמר לו ׳שבו לכם פה עם החמור׳(בר׳ כב, ה) ועל־פי דרשתו ביבמות סב ע״א. 17. גמ״רא…זמו״ר: חידוד לשון חריף, על-פי שבת קיג ע״א ועוד, ועניינו גמור את האויב והכרת אותו. 18. הר המור: הוא הר המוריה, על-פי שהש״ר ד, יא. 19. בן אהרן: הוא הכוהן הגדול. לאיתנו: לכבודו הראשון. 20. ובס.. דוכנם: על-פי נוסח תפילת מוסף לרגלים. 21. וישראל… נפנו: כמו בימי הטובה, על-פי מל״א ה, ה. 22. אשריך… כמוך: דב׳ לג, כט. 24-23. חסין… עדתך: על-פי תפילת ׳אנא בכוח…׳. 24. יהל: יזרח ויאיר. 25. כימי… באהל: על-פי הו׳ יב, י, והוא סמל לגאולה ולנס. 26. נשמת… שמך: פתיחה לתפילת נשמת.

Tehila le David.R.D.Hassine

תהלה לדוד 001

Mais les temps sont difficiles. Nous avons vu que David Ben Hassine vit dans une période tragique de l'histoire des juifs au Maroc. Les guerres de succession font régner l'anarchie jusqu'à l'avènement de Sidi Mohammed Ben'Abdallah, qui ramène le calme, en 1757. En 1747 , Meknès est assiégé pendant six mois, et le mellah est encore une fois livré au pillage. Ces malheurs sont aggravés par les fléaux naturels qui s'abattent sur la population marocaine. Le 18 novembre 1755  ,un violent tremblement de terre détruit la ville de Meknès. Au mellah, toutes les "maisons, les tours et les murailles s'effondrent… Deux cents juifs sont tués, et un nombre infini de musulmans…" La sécheresse, et les famines qui s'ensuivent, de 1749  à 1755  et de 1776  à 1782  accompagnées d'épidémies de peste meurtrières, déciment la population, et vident les grandes agglomérations juives. Dans un piyyout "composé le jour où Dieu s'est souvenu de son peuple et lui a envoyé la pluie", David Ben Hassine fait allusion à "la honte de la faim". Il compose plusieurs complaintes sur "la grande famine des années 1780  et 1781 pendant laquelle ont péri des centaines de coreligionnaires dans chacune des villes du Maroc, et de nombreuses personnes se sont converties à l'islam" pour échapper à la faim. David Ben Hassine est durement affecté par sa propre détresse:

Je me suis senti diminué, avili à mes propres yeux …

Le temps m'a criblé de ses flèches.

Je me suis caché là où personne ne me connaissait.

J'ai revêtu des vêtements de deuil noirs …

Dans mon exil, la poésie s'est tarie sur mes lèvres…

Souviens-Toi (mon Dieu) de ma pauvreté et de mon

dénuement, car je n'ai plus rien.

Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.

Des jours sont venus, que je n'ai plus le goût de vivre.

La malédiction de chaque jour est encore plus terrible

que celle du jour qui le précède.

Je suis l'homme qui a connu la misère,

sous la verge de Son courroux.

173 – לדוד זממור חסד ומשפט אשירה – קע

פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.

 

לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה

לך ה' אהלל ואזמרה

על טוב ועל רע, שמך אברך אזכרה

כל מעיני בך יום ולילה לא ישבתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

דלות מעשים בשורך בעבדך

כבוש יכבשו רחמיך את כעסך

כחמר ביד היוצר הוא בידך

אחר מה חרדף מלך, אין קץ לגדלתו

אחרי יתוש אנוש, אנושה מכתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

 

ונקלות עוד נבזה הייתי בעיני

כתותי מכתת, כי נגעה בי יד ה'

אכן שבחיו ישכחו חגוני

בהם אודיע לכל יבוא גבורתו

עשה יעשה משפט עבדו ואמתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

ירה הזמן דרך חצים לעמתי

הלוך הלכתי מקום אין מכירין אותי

לבוש לבשתי שחורים ונתעטפתי

או אז יכנע החמר ותאותו

לעבד יוצרי יחיד ואין בלתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

דבר טוב על בן מפחדך בשרו סמר

הורק מכלי אל כלי וריחו נמר

בגולה הלך דממו שפתיו מזמר

עורה כבודי הקשב ושמע צעקתו

לא יוסיפו עוד בני עולה לענותו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

חטאת נעורי ופשעי אל תזכר, קוני

ברחמיך פנה אלי וחנני

יסרני אך במשפט, פן תמעיטני

נותן לכל איש מחסורו ופרנסתו

לחם לאכל וגם בגד לכסותו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

זכר את עניי ומרודי כי כסף אפס

גדול הכאב ובאו מים עד נפש

הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ

כל יום מרבה מחברו קללתו

הגבר ראה עניח בשבט עברתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

קרא נא שנת רצון רחמים ועלצון

תכלה שנה וקללותיה נוס ינוסון

תחל שנה וברכותיה הן יפרצון

שנה גשומה יורה ומלקוש בעתו

איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו

זרע יעקב חלק חבל נחלתו

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן שמחון

והשתייה כדתפורים22222

אדם מישראל אשר ישתה יתר מעל המידה בימים כתיקונם, ייחשב לו הדבר לגנאי ולפחיתות כבוד, אך לא כן בפורים, יום בו מותרת ההתבסמות וכבר חז״ל ציוו לנו לקיים את מצוות היום, של השתייה בפורים ״עד דלא ידע״ (מגילה ז, ב) ומסופר על רב גדול במרוקו שהיה גם מו״צ (מורה צדק דיין), אך מאחר וסבל ממחלת פרקים קשה, נאלץ כל חייו לרכב על סוס, משום שהיה כמעט משותק. ביום פורים אחר הסעודה, היה יוצא מביתו רכוב כהרגלו על סוסו, אך ישב בצורה הפוכה על הסוס, כלומר: פניו כלפי זנב הסוס, כאילו המוסרות הן בצד הזנב, זאת כמובן כדי לקיים את מצוות ״עד דלא ידע״ אם כי היה אסור לו לטעום משקאות חריפים בגלל מחלתו, אבל לכבוד פורים עשה גם את האי־אפשר.

" ונהפוך הוא "  – פארודיות פורים

כאמור האווירה המבודחת של פורים, הולידה שפע דברי ליצנות והומור כמרומז במגילה ״ונהפוך הוא״.

ליצנות זו באה לידי ביטוי בפארודיות הרבות שחוברו לפורים על־ידי מחברי ״הקצידות״ וחובבי השירה הערבית מוגרבית, אשר התאימו תמיד את השיר או הקצידה לכל תקופה ולכל מאורע היסטורי דתי, וכמו שהיהודי שתה בחג זה ללא גבול " עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כל מחברי הפארודיות כתבו דברי הומור וליצנות ללא גבול בפורים.

פארודיות

  • כרטיסי הזמנה לחתונת הזוג בן המדתא (ערדא די ערד המן מעא זרש)

הערת המחבר : הזמנה זו חוברה על ידי אלמוני והופצה בחו"ל על ידי האחים חדידא כזאבלאנכה.  

  • ב. הכתובה של המן הרשע עם זרש.

הערת המחבר : כתובת המן הרשע, חוברה בידי מסעוד בן יצחק בן אברהם שבת בקאזבלנקה

  • השכבה להמן בן המדתא. ההשכבה היא בסיגנון היתולי פורימי ומסתיימת במשפט: ׳׳נפשו שרופה בגיהנם דחופה״, במקום הפסוק אשר רגילים לומר על הנפטר: ״נפשו צרורה בצרור החיים״. חוברה גם פארודיה היתולית על מרדכי ואסתר בשם: ״קצידה די מרדכי ואסתר "

הערת המחבר : ההשכבה להמן, חוברה בידי רבי אברהם עלון והודפסה בדפוס משה עמאר בקזבלנקה

 הקצידה על מרדכי ואסתר חוברה בידי רבי אברהם בוחבוט בהוצאת האחים חדידה בקזבלנקה

ויכוה בין פורים לחנוכה

בין השירים העתיקים בעיקר ה״קצידות״ הרבים, ישנה פארודיה כעין ויכוח בין חנוכה לפורים בשם: ״מדארבא בין חנכה ופורים ״־ריב בין חנוכה ופורים. הקצידה חוברה בידי משה בן יעקב המכונה בן הרוס (חרוש), בערך בשנת תק״ן (1790), מחברה הוא יליד סחרה שבמדבר מרוקו.

בויכוח שב״קצידה״ רואים עד כמה היו תמימים יהודי חבל המדבר הזה: מצד אחד חיו חיי עוני ודלות, ומאידך, עונג וזוללות וכן מנהגים שנהגו בימי החגים כמו: חנוכה, פורים, פסח וסוכות, מיני מאכלים שנקבעו להם לחובה, עד כי מי שאין ידו משגת, היה נאלץ להיכנס לבית השכן לטעום אותם מאכלים ועוד כמה קוים אופייניים מהפולקלור של יהודי המגרב.

ה״קצידה בערבית יהודית־ברברית עממית, המדוברת בפי יהודי מדבר הסחרה וקשה מאוד לתרגם אותה לעברית לכל חרוזיה ומשפטיה, אך למרות זאת, כדאי ליוצאי חבל ארץ זו להתאמץ ולקרוא אותה במלואה עם התרגום לעברית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר