מנהגי החתונה בקהילת ארפוד-ד"ר מאיר נזרי….שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופיה של הבת וממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני ובדור השלישי הייתה ההחלטה על נישואי הבת בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים שלא נתנו תשובה לאלתר לפנייה אליהם בבקשת יד בתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת " נקרא לנערה ונשאלה את פיה ". לפעמים היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד האירוסין.

ביטול טקס " טרוח זרע ".

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בתקופה החדשה. טקס " טרוח אזרע ", שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד שנת 1955, נעלם בהדרגה. הנישאים מסוף שנות השישים ואילך לא ידעו על " נחש ביעקב " ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבצאר בבית הכנסת.

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת. רש"א מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה נערכה בבית החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת שולחנות וכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתקה החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתן, שפעלה כאן השפעה צרפתית, גם בימינו במרוקו נוהגים לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, ואחריו בא ערב הסעודה החגיגי האזרחי.

גילוי פני הכלה וכיסוים בהינומה.

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה לא בצעיף העבה המסורתי אלא בצעיף דק ושקוף, או בלשון רש"א " צעיף דק מאוד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי וואול – voile -, עד שכל פניה נראים גלויים ", היא ההינומה. גם נוהג זה זוכה לאסמכתא של רש"א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין כדי שהחתן יזהה את הכלה, אם כן לעניין מנהג שלנו, שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרנין יישר כוחם וסמוכים הם לעד.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים.

בדורות הראשונים, כאמור, לא היו החתן והכלה מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער בנות ובנים, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות אקראיות בין בני המינים להיכרות פסיבית.

 באירוע האירוסין יש שהחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לראייה בלבד בלי אומר דברים. בבצאר חלה התקדמות נוספת, ויש ששני בני הזוג טיילו ברחובות או בגנים ופרדסים, למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה בחינה.

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי לא נגנים שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו ספונטיים ומאולתרים, והותאמו לחתן וכלה שבכל חופפה. ואולם בדור החדש שולבו נגנים, רובם ערבים, לפעמים עם להקות קטנות בחגיגות החינה. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

ביטול חגיגת החינה בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל.

לאחר קום מדינת ישראל החלו המשתתפים בחינה לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות – לג'ראמאת -, שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים סמוך לבואם של שליחים ציונים לרישום יהודים לעלייה.

אולם הזמרים הערבים בחינה, שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסייה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע החינה מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.

האווירה הציונית מצאה ביטוייה גם בעיטור כתובה משנת 1950 בדגלי הלאום לש המדינה ובסמלי מדן דוד.