בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הדחקתם של זיכרונות הדמים הללו מן התודעה ומן הכתובים אינה מצביעה על דרגת חומרתם. הנה פרעות ת״ח ות״ט ״זכו״ למשמורת־עד בזיכרוננו הלאומי, וראש הפורעים חמלניצקי ימ״ש נותר כה חקוק בתודעתנו שגם היטלר ימ״ש לא יכול להפיג את עצמת מעשיו. אפילו טבח קישינב, שמספר הרוגיו 45, לאמור פחות מפאס ומחצית הנספים בקזבלנקה, לא רק הונצח בכתובינו והוא מוזכר כנקודת מפנה גם בפנייה לציונות וגם בהגירת ההמונים לאמריקה, אלא גם הגיע למעלת פואמה מרטיטה ומזוויעה מעטו של משוררנו הלאומי. כל ילדי ישראל שמעו את שמעו היות והוא קרוב לעתותינו המודרניות והשפעתו המידית על משפחותינו ועל תולדות עמנו חרגה מגבולות מולדבה שבה אירע. יתרה מזו; בקישינב נקשרו הפרעות, לפחות למראית עין, בעלילת דם שפלה שנתנה להן צידוק בעוד השלטון עומד מנגד, ואילו בפאס הצידוק היחיד היה אורגיית המוות והשוד שמוסלמים המיטו על היהודים רק בשל יהדותם.

בהיבטיהם הטרגיים והבהמיים האחרים, לא היו הבדלים בין שתי הפרעות כי בשתיהן נרצחו, נחנקו, נאנסו, עונו והושפלו עוללים וזקנים, נשים וגברים. אולם אצלנו – שָׁאנֵי. הס מלהזכיר מעשי פרעות אם מפאת החשיבה, או שמא חוסר החשיבה, הטמונה בהלך הרוח הד׳ימי שמשביח את הזוועות, מדלג עליהן ומוחל לעושיהן: שמא מפאת התקינות הפוליטית צרת דורנו, שמתירה לפורע להרוג ולהשמיד, אך קוראת לקרבן ״להבין״ ולהראות אורך רוח. היא גם מדחיקה את הנוראות שמעוללים עמים מן העולם השלישי ומן העולם המוסלמי לבני עמם, שדנים אותם לרעב, למגפות ולקטל מלחמתי, ואת נטל ההצלה היא מגוללת על העולם המערבי השבע, שאמור לתרום, להזין, לרפא, להעניק כספים, להציל חיים. אמור הוא אף להתנצל רק כדי להידחות בידי ניצוליו ולספוג האשמות בדבר אנוכיותו, אדישותו, עושרו ששדד מהם, התנכלותו להם ואחריותו לעוניים, לפיגורם ולשחיתותם.

בין כה וכה אנו עומדים נפעמים, מהתפעלות עילאית ומעצבות תהומית, בפני השערים החדשים של הארמון שבלעו אל תוכם את מה שהיה חצר בית כפרי והמבנים שסביבו. הריגוש בא מעצמתה של חוויית המפגש עם שתי דלתות הברונזה המרצדות בשמש, אומרות כבוד והדר. הקישוטים שעליהן מעשה ידי אומן, חרוטים ורקועים בתבליטים ובשקעים, בקווים זוויתיים עדינים וחדים, והכול כמשטח שעליו משחקים הצבעים ומתחלפים – מאדמדם בוהק ועד לצהוב מהבהב כאור נגוהות שנשפך מהן ועליהן. העצב מן המחשבה על חיים שנקטעו, על זכרם של עשרות אלפי תלמידים יהודים שבאו לשם ונגאלו תודות לתורות חיצוניות שהוציאום מניוון החדר. עשרות שנים בגרו משם רבבות תלמידים לאחר חוק לימודיהם היסודי, ואחר כך המקצועי והתיכון, ויצאו אל החיים.

עצב על שכל זה היה ונשתכח, בלא להותיר אות וסימן כי חיים יהודיים צמחו פה, ילדים יהודים הגיעו לפרקם, ולרבים מהם הייתה זו מקפצה ללימודים גבוהים במקום או בארץ־האם צרפת. במושגינו דאז הייתה צרפת המטרופולין זירת התרבות שאין זולתה, שכל השאר לא היה אלא נספח מדולדל שלה. ספרות צרפת, שרק אותה למדנו ושנינו, השירה הצרפתית, מקצועות הדקדוק וההכתבה שבלעדיהם אין ידיעת הלשון שלנו מלאה – כל אלה ביטלו בשישים את מערכות התרבות האחרות בשיירים בזויים. ההיסטוריה בה״א הידיעה הייתה של צרפת, מן הפרנקים ״אבותינו״, כך הורו לנו, עד לרפובליקה השלישית ועד בכלל. לימודי גאוגרפיה לא באו לעולם אלא כדי לתאר את נהרות צרפת ועמקיה, עריה ומחוזותיה, מסילות הברזל והתעלות, הכול על בוריו. על מרוקו, ארץ גידולנו וצמיהתנו, לא ידענו מאומה: לא שפה, לא ארץ, לא יושביה שממילא אין להם היסטוריה: למדנו שעמים ברברים כבושים רק נהנים מזיווה של תרבות הכובש הקולוניאלי, שרק היא נלמדה בבתי הספר היהודיים של ״אליאנס״ שהיו צרפתיים במהותם ובשליחותם. היינו כלואים בעולם מושגים קרתני ולא העלנו על הדעת שקיים דבר מלבדו. גם ידוע ידענו כי כל השואפים לגדולות חייבים להצטיין בלימודיהם, וחעילויים שבהם אפשר שיזכו להגיע למטרופולין כדי להתבשם מתורתה ולשוב עטורי תהילה ולהרביץ תורה בדורות הבאים. לא הייתה שאיפה למעלה מזה, כי מה נעלה יותר ממורה ב״אליאנס״ באווירת הבערות והצמא לדעת שהיינו נתונים בה?

בתי הספר היסודיים לבנים ולבנות שהקנו בסופם את ״תעודת הלימודים״ היוקרתית, שאיפת חייהם של כל בחור וטוב ושל כל בתולה חסודה לפני צאתם לתלאות החיים, לנישואין וגידול הבנים – היו חוט שדרתו של המוסד. מנהלו פיקח ביד רמה על בית הספר לבנים ורעייתו, שמבט עיניה המצמית העביר רעד בנפשותינו הרכות, אחזה בציפורניה את המדור לבנות. מאחר שלא היו מסגרות לימודים סדורות ומחייבות וכל הורה עשה בילדיו כחפצו, רוב הבנים שהו מגיל רך בין כותלי בית ״אם הבנים״(שעליו עוד יסופר), שם שנו תורה ותפילות עד שהגיעו למצוות. בר־מצווה לא נחוג בגיל קבוע, אלא כאשר החתן למד את פרקו והיה מוכן להציגו בציבור. על בנות מן השורה לא כילו זמן כי הן נועדו לשרת את המשפחה ובבוא העת להינשא לאיש. על החידוש בן זמננו של בת־מצווה לא שמעו אז ולא שיערו שיהיה. לפיכך היה טפטוף מתמיד של בנים מן ה״חדר״

לבית הספר בכל הגילים ובכל העונות, כשסברו ההורים כי הגיעה העת ללימודים חיצוניים, ולאחר שנחה דעתם כי הקנו לצאצאם מושגי יסוד בתורה וביהדות ובמנהגים יהודיים שינחו את דרכו. טרחה כזו נחסכה מעם הבנות כי רק יחידות סגולה שהוריהן חפצו בכך דילגו ישירות אל חוג מבטה של המנהלת, והן היו אנוסות להתחיל מבראשית היות ולא צלחו את חוויית ה״חדר״. עשר המחלקות של הבנים היו פתוחות ל״קפיצת כיתה״ מעת לעת לפי קצב הלימודים של כל תלמיד, וכך יצא כי לאחר בר־המצווה בגיל תשע באתי מן ה״חדר״ ישירות לכיתה השלישית, ומשם לשישית, לשמינית ולעשירית, ומקץ ארבע שנים כבר היה בית הספר היסודי מאחורי. ושם, בכיתה האחרונה, חלקתי את הספסל עם אחי הבוגר ממני בשנתיים, שמסלולו היה ארוך ונפתל משלי והוא סיים אותו בגיל 15 לפני שהועבר לבית הספר המקצועי, היות ולבו לא נטה לנוסחאות תאורטיות ולסלסולי הלשון, לקסמי הספרות ולמכמני ההיסטוריה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר