החברה : הארגון העדתי
נחזור עתה לדבריו של צ׳ריקובר על החיילים היהודיים: ׳הפוליטֶומה היהודית (ז. א. הקהילה היהודית) לא היתד. אירגון פוליטי־לאומי בלבד, אלא גם אירגון דתי, ומי שביקש להצטרף אליה היה צריך להתגייר. עם כל האהדה שרחשו המלכים התלמיים, כגון פילומטוד, ליהודים, לא היתה כוונתם לגייר את נתיניהם. אפשר אפוא להסיק שהכינוי ׳יהודי׳ בתוך הצבא התלמיי לא שימש ולא היה יכול לשמש כינוי פס?דו־אתגי, אלא סימן תמיד יהודי לאמיתו. כך היה הדבר גם ביב! אבל בו בזמן שבתקופה הפרסית היו היהודים מאורגנים בתוך גדודים מיוחדים בעלי תפקידים מסוימים (אם כי משוללים כוח פיקוד עליון), הנה בתקופה ההלי־ ניסטית פוזרו היהודים בין היחידות השונות של הצבא ונבלעו בתוכן׳ .
דעתו של צ׳ריקובר על המצב במצרים מתקבלת על הדעת על יסוד העובדה, כי כאן מצויים היו יהודים רבים באלכסנדריה, בערי־השדה וביישובים כפריים, והחיילים היהודים יכלו לבוא על סיפוקם העדתי־דתי בהתקשרם עם הקהילות היהודיות ׳האזרחיות׳ שבמקומות חנייתם, מבלי להתארגן בקהילות מיוחדות. לא כן היו פני הדברים בקירינאיקה, כי בארץ זו התארגנו המתיישבים הצבאיים בקהילות נפרדות.
נשוב לאותן כתובות מבריניקי׳ שהזכרנון כבר למעלה. אמנם, הן נרשמו בימי השלטון הרומי, אבל ידוע ששלטון זה לא הכניס שינויים בסדרי הפוליטומה, והקיסרים והנציבים התחשבו בסדרים האירגוניים שהיו קיימים מאז.
באסטילות 5362,5361 מצוי המונח ה׳פוליטומה׳(היהודית) פעמים אחדות. מחוץ לקירינאיקה נזכרת הפוליטומה רק פעם אחת עוד — זו של אלכסנדריה. והרי תרגומה המלא של הכתובת הראשונה:
׳בשנת 55 ב־25 לפאור. במועד חג הסוכות. בימי הארכונטים: קליאנדרוס בן סטראטוניקוס׳ אבפראנורוס בן אריסטונוס, טויסיגינוס בן סוסיפוס! אנדרו־מאכוס בן אנדרומאכוס מארקיוס ליליוס אונאסיונוס בן אפולוניוס,׳ פילונידיס בן אגימון, אבטוקלים בן זינון, סוניקוס בן תיאודוטוס, יוסיפום בן סטראטון.
מאחר שנמצא, כי מארקוס טיטיוס בן סקסטום ואמיליה, אדם נאה וטוב, לאחר שנקרא לנהל את ענייני־הציבור נהג בראשותו באהבת האדם ובצורה נאה ובכל תקופת כהונתו בתפקידו זה הוכיח את יחסו הידידותי ליהודים! ולא רק בעניינים אלה הוכיח שהוא ללא פגם, אלא גם בענייניו הפרטיים של כל אזרח; נוסף לכך בנהגו בראשותו בדרך הטובה ביותר כלפינו, קהל היהודים, לכלל ולפרט, לא נמנע מלעשות את המועיל לטובתנו.
על כן החליטו הארכונטים וקהל היהודים בבריניקי להזכירו לטובה בכל מועד ובכל חודש ולעטרו בזר עלי־זית ובסרט כבוד. על הארכונטים לרשום החלטת־עם זו על אסטילה של אבן מהאי פארום ולהציבה במקום מכובד באמפיתיאטרון. פה אחדי.
קהל היהודים ראה חובה להנציח גם את שמו של היהודי דקימוס ואלריום דיוניסיום, אזרח רומא, שדאג לתקן ולשפץ את האמפיתיאטרון, כפי שמכרתה הכתובת 5362. הוא זוכה לפטור ממסים ולעיטור הכתובת שנחרתה לכבודו על עמוד שיש מפארוס בזר עלי־זית בכל אסיפה וראש־חודש. עמוד־השיש הוצג במקום הנראה ביותר באמפיתיאטרון. לדעת החוקרים שעסקו בכתובת זו לאחרונה זמנה בין 30 ל־6 לפני ספה״נ, והיא קדומה לכתובת מס׳ 5361.
הכתובת השלישית שנתפרסמה אך עתה מאוחרת מן הקודמות, ובניגוד ללשונן הצחה נוסחה של זו משובש ולשונה עממית יותר. נזכרים בה חברי הקהילה שתרמו לבדק בית־הכנסת׳ הנקרא גמ־כן הסכומים שנתרמו אינם גבוהים, ולכן יש להניח כי נעשו רק תיקונים רגילים בהחזקת הבניין. הכתובת אינה שלמה ונשתמרו בה שמות של חמישה־עשר גברים ושלוש נשים. מספר הארכונטים גדל וכאן נזכרים עשרה. אופיינית העובדה, שבלוח זה לא נקרא הקהל כמו בשתי הכתובות הקודמות׳ אלא יש להסיק מכאן, שחל שינוי במבנה האירגוני של העדה, שאת סיבתו אין אנו יודעים .
אין ערוך לחשיבותן של כתובות אלה. הן מלמדות אותנו על צורות פעולתה של העדה היהודית, קבלת החלטותיה, מקום כינוסה, קשריה עם השליט הרומי. לפנינו תשעה או עשרה ארכונטים, כלומר פרנסים, המתכנסים למועד קבוע, יחד עם בני העדה, ועליהם לבצע את ההחלטות. באיזור הנדון נזכר הארכון עוד בכתובת מאוטיקה (מם. 1205) וכן באחת מדרשותיו של טרטוליאן. הם ידועים גם שבאזורים אחרים, ואילו החוקים הרומיים עוברים עליהם בשתיקה.
מהכתובות יוצא, כי היו לשליט הרומי סמכויות נרחבות של פיקוח על פעולותיהם של בני העדה, ככלל וכפרט, והרבה היה תלוי ביחסו האישי לפוליטומה. סבורים, שעצם דבר ייסודה של קהילה כרוך היה ברשיון או באישור מטעם השליט התלמי או הנציב הרומי. יש המנסים גם לדקדק בשינויי הביטויים ׳של כל אזרח׳ ויקהל היהודים׳ בכתובת 5361, הרומזים כאילו להבחנה ברורה בין יהודי הקהילה ובין אזרחי העיר! וזו הוכחה נוספת׳ כי ליהודים בערים היווניות לא היו זכויות אזרח.
הכתובות הן עדות לשלב־התפתחות גבוה באירגון הקהילה היהודית בבריניקי, שכל עצם קיומה ידוע לנו רק ממסמכים אלה. בוודאי שקיימת היתד, פוליטומה יהודית גם בקיריני ובערים אחרות של הפנטאפוליס. עובדת המרד בימי טרא־ יאנוס מעידה על קיומו של אירגון קבוע בקרב היהודים, שאפשר היה לנצלו למטרות שונות.
בכתובת הפסיפס של נארו וכן במעשיה על אחת הקדושות בקיסריה (שרשל) נזכר ׳הארכיסינאגוגוס המתאים לתואר ׳ראש בית־הכנסת המצוי במקורותינו, משרה מכובדת מאוד בימי בית שני ולאחר־מכן. הארכיסינאגוגוס הוא הממונה היחידי על כל ענייני בית־הכנסת, ללא חבר בדרגתו׳ שלא כארכונטים, שהיו משמשים בחבורה. ברגיל היה זה אדם בעל ייחוס אבות וייחום עצמו. לדעתו של ז׳יסטר היה הוא גם הרב והמורד, של בית־הכנסת. שלא כארכון נזכר הארכי־ סינאגוגוס תכופות בקודכס תיאודוסיאנוס.
מבין נכבדי היהודים נזכיר עוד את מארקוס אוויליוס יאנוארוס (או ינואריוס) pater Sinagogae בסיטיפיס (8499), שהציב מצבת־קבורה לבתו אודליה אסטר; הוא שהקים מצבה לאשתו בחילפון (8423). נראה שבתואר זה לא נכרך שום תפקיד ולא היה הוא אלא תואר־כבוד שהוענק לאנשים וגם נשים — כי מצאנו גם mater synagogae — על פעולותיהם בשביל בית־הכנסת. קודכס תיאידוסיאנוס מעניק חסינות לאב בית־הכנסת, מבלי לפרש מה היה תפקידו של נושא התואר ועל שום מה זכה לו. מכל־מקום נראה, כי בדומה לנוהג הרומי היה גם מחובתו של המכובד היהודי לדאוג לצורכי הרבים.