נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיה-שלמה דשן

נעבור לתיאור שלושה אירועים מוגדרים של חיסול סמלים דתיים בציבור הזה: (א) לפי מסורות התפילה, כולל זו של דרום־תוניסיה, מכילות תפילות שחרית ומנחה לימות החול פרק ׳תחנון׳(או ׳נפילת אפיים׳). הפסוק העיקרי בפרק זה, בנוסח הספרדי המקובל אצל יוצאי דרום־תוניסיה, הוא: ׳רחום וחנון, חטאנו לפניך, רחם עלינו והושיענו!׳ מקובל לקרוא פסוק זה ופסוקים אחרים תוך כדי רכינה קדימה על הארץ, וכיום נגד שולחן או ספסל, כשהראש כבוש בזרוע. החיים הדתיים המסורתיים של יהודי דרום־תוניסיה חדורים ברוח קבלת האר״י, ולפי רוח זו מבטאת הפעולה הסמלית של ׳נפילת אפיים׳ מעשה נסתר ומופלג. בעשותו מעשה זה מתכוון המתפלל לשקע נשמתו במעמקיו הקודרים של הרע, ולתקן על־ידי ריכוז המחשבה מקצת מהרע שבבריאה. בימינו בוטל למעשה המנהג של ׳נפילת אפיים׳. במהלך עבודתי עם דרום־תוניסאים ברחבי הארץ ניתנה לי ההזדמנות להשתתף עם רבים מהם בתפילה, אך ראיתי רק שניים שקיימו את המנהג, ונאמר לי כי גם אדם שלישי נוהג כך. אף נאמר לי, שגם בתוניסיה לא רבים נהגו לקיים מנהג זה, מכל מקום לא כמו בארץ כיום הזה. בצפונית אין איש מן הדרום־תוניסאים הנוהג מנהג ׳נפילת אפיים׳.

(ב) ב׳שולחן ערוך׳ נאמר, ש׳טוב ונכון׳ לאדם ללבוש ׳טלית קטן׳ תמיד(או״ח כד, א). כיוון שנאמר ׳טוב ונכון׳, פירוש הדבר שאין זו ׳חובה׳ ללבוש תמיד את הטלית הקטן; נהגו כך בחו״ל חסידים ונכבדים בלבד. בישראל נעשה מנהג לבישת הטלית הקטן נדיר עוד יותר בקרב הדרום־תוניסאים. אנשים אחדים אמרו לי שבחו״ל לבשו את ה׳טלית קטן׳ תמיד, אך בישראל נטשו מנהג זה.

הערת המחבר :         הרושם העולה מן המקורות ההיסטוריים הוא, שבתי־הכנסת בג׳רבה לא הצטיינו מעולם בסדר ובמשמעת יתרים(שלא כתמונה העולה אצלנו מן העבר במרוקו). לכן אין להגזים בהבדל בין ההווה והעבר במקרה שלנו. החשוב הוא שהאנשים מודעים להבדלים הקיימים, והם מדברים וכואבים את הדבר.

(ג) למעשה כל אנשי בית־הכנסת, אף הישישים שבהם, מגלחים את זקנם בקביעות, לפחות אחת לשבוע. נוהג זה הוא בניגוד להופעה הכללית המרושלת של רבים מהם. לפי מסורת יהודי דרום־תוניסיה קשור גידול זקן ביראת שמים, ואמנם רבים מהם גידלו שם זקנם (סימוכין לכך בעדויות בעל־פה ובתצלומים). אולם בצפונית מגולחים למשעי אפילו אנשים יראי־שמים ו׳כלי קודש׳ מכובדים ביותר. במקומות אחרים בארץ הכרתי רבנים מיוצאי ג׳רבה, שהיו שמרנים מאוד לא רק בדעותיהם אלא גם באורח חייהם, ואף־על־פי־כן היו מגולחים למשעי. הבאתי אפוא שלוש דוגמאות של מנהגים מסורתיים, או לפי מינוחנו: סמלים דתיים שחוסלו. כלום ניתן לראות בכך עדות לחילון ? אם נבדוק כעת את הנתונים, בהקשרם הדתי־תרבותי־חברתי, תהיה התשובה שלילית.

האנשים ערים מאוד לירידה שחלה במעמדם הדתי מאז עזבו את ג׳רבה. יו״ר ועד בית־הכנסת, איש צעיר ונמרץ, בדברו אתי על ההכנות המפורטות שהיו נעשות בחו״ל לקראת החגים, לעומת ההכנות החפוזות והמוגבלות כאן, קלע באמרו ׳זכות של חוץ לארץ הלך מאתנו , אנשים רבים, ובכללם גם הללו שביטלו מנהגים שונים, מתגעגעים מאוד על מסורתם ותרבותם שאבדו להם. קיימת הרגשה כללית של דיכאון, כישלון ופחיתות־ערך עצמית בענייני אורח חיים, תורה ומצוות. הרגשה זו משותפת לדבקים מאוד בדתם ולמקלים ראש. מידה מסוימת של תחושת חוסר־נחת דתי היא כנראה תכונה כללית ליראים בדתות טראנסצנדנטאליסטיות בכלל(אוטו, 1959 : 25-22); ראוי לציין שכאן מובעות תחושות אלו כמעט על־ידי הכול.

שלושת המקרים של שינוי סמלי שתוארו כאן צריכים עתה להתפרש על הרקע שהוזכר במונחים של תחושות מתפשטות של כישלון ופחיתות־ערך דתי. מנהגי נפילת־אפיים, לבישת הטלית הקטן וגידול הזקן נחשבים אצל הג׳רבאים כראויים לאנשים בעלי מעמד דתי גבוה. אולם אורח החיים וההתנהגות המסורתית של אנשי צפונית מאבדים מערכם והולכים ונעלמים. גם יראי־שמים שבמקום משתנים. הם ונשותיהם פשטו מעליהם את הלבוש המסורתי, בנותיהם הלא־נשואות שוב אינן מכסות ראשן לפי מידת הצניעות הדרום־תוניסאית. בימי חול מתנהלות תפילותיהם בחופזה, הרבנים והצדיקים שבשכנותם חיו בחו״ל — מתו. אכן, ׳זכות של חו״ל הלך מאתנו׳. הסיבות שגרמו למצב זה אינן מענייננו כאן. העובדה החשובה לנו בהקשר זה היא, שבני־אדם אלה חיים במצב הקיומי המתואר, המעורר אצלם בעיה. המעשים המסורתיים של קיום מנהג נפילת אפיים, לבישת טלית קטן וגידול זקן, אינם תואמים עוד לתפיסת האנשים את עצמם.

נפילת אפיים היא מעשה ההולם רק מקובלים, או מכל מקום יראים גמורים: סתם בני־אדם צריכים להימנע מהמעשה, שכן עלול הוא להיות מסוכן לנשמותיהם: אנשים שאינם ראויים עלולים להילכד וללכת לאיבוד בממלכת הרע תוך נפילת אפיים, והדבר עלול לגרום נזק לנשמותיהם. אנשי צפונית אינם רואים עצמם כבעלי מעמד דתי גבוה דיו כדי שיקיימו את המנהג. הוא הדין לגבי ההימנעות מלבישת טלית קטן וההימנעות מגידול זקן. ההסבר החוזר ונשנה בפי אנשים הנוגעים בדבר היה, שהם ׳מתביישים׳ כעת להיראות כיראי־ שמים; הם אינם ראויים לכך. דווקא משום שיראי־שמים שבצפונית מוסיפים לראות משמעות דתית בסמלים ובמעשים הטקסיים הנדונים, גורמים הם לאי־נוחות. יש צורך בהסתגלות מצדם, כדי שלא תהיה סתירה בין אורח חייהם לבין המעשים הסמליים שהם מקיימים. להלכה ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: הדעת נותנת, שהאנשים עשויים היו לנסות ולהחיות את כל מסורותיהם, מנהגיהם והפולקלור שלהם, ועל־ידי כך להעלות את ערכם הדתי בעיני עצמם. אך אנשי ׳צידקת חיים׳ לא בחרו בדרך זו. במקום זה עשויים היו לייחס משמעויות חדשות למעשים המסורתיים, וכך למנוע מהסמלים את תוקפם לעורר אי־נחת. גם בדרך זו לא בחרו. למעשה פתרו אנשי ׳צידקת חיים׳ את הבעיה בדרך שלישית, והוא ביטול הסמלים המביכים. כך יצרו התאמה של הביטוי הדתי־סמלי שלהם עם חלקים אחרים של מצבם הקיומי, אך על־ידי ביטול זה מחלחלת בהם ההרגשה הכבדה, במישור הדתי העמוק ביותר, כי אכן נידרדרו.