יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

במאה התשע-עשרה, ארבע הקהילות בירושלים, טבריה, צפת וחברון, שלחו מדי שנה שליחים לארבע קצוות תבל כדי לקבץ את דמי ה״חלוקה״, התרומה שנועדה למחייתם של הרבנים בארץ הקודש. באותה תקופה מבחינים בעלייה משמעותית במספרם של השליחים שמוצאם ממשפחות מרוקניות חדשות או וותיקות בארץ ישראל תחת הכיבוש העותומאני.

שני המקרים הידועים ביותר הם רבי רפאל בנסימון (1847 – 1927) ורבי רפאל אוחאנה (1850 – 1902). הראשון היה בנו של מייסד הקהילה המרוקנית בירושלים, ופעמיים, ב-1888 וב-1889 בא לפס, עיר מוצאה של משפחתו. באותן הזדמנויות הקים אגודה שמטרתה הייתה הוצאה לאור של הכתבים הקלאסיים של הספרות הרבנית המרוקנית, ובייחוד ״עת לכל חפץ״ ו״משפט וצדקה ביעקב״ מאת רבי יעקב אבנצור. חבים לו גם את הגירסה המודפסת הראשונה בעידן המודרני, של הסידור של יהודי פס, ״אהבת הקדמונים״. אשר לרבי רפאל אוחאנה, תושב טבריה, הוא הגיע למקנס ב־ 1889, וניצל את שהותו שם לכתיבת ספר ״מיזכר הלכה״, הדן בגאבלה, המס על הבשר, אשר גרם למחלוקת בקהילת מקנם.

העלייה במספרם של מרוקנים שהתיישבו בארץ הקודש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באה כתוצאה מתנועה כפולה, שנוצרה בזכות השיפור הניכר בתעבורה הימית מצד אחד, וביטול המס הכבד מאוד שנדרש בעבר מעולי-הרגל היהודים המרוקנים על ידי מולאי עבדרחמן.

עד להתיישבותם של הצרפתים באלג׳יר, ב-1830, המסע בדרך הים היווה הרפתקה מסוכנת, עקב המצאם של שודדי-ים המכונים ״הברברסקים״ שלא היססו להתנפל על ספינות זרות, כולל כלי-שייט מרוקנים, כאשר הללו עברו ליד חופי אלג׳יריה או לוב. עם סיום ה״מירוץ ״ כוננו קשרים שגם אם לא היו תכופים יותר, היו בטוחים יותר. המועמדים לנסיעה יכלו להגיע, דרך אלג׳יריה או טוניסיה, לנמלים אירופיים שונים (מארסיי, גנואה וכיו״ב) שם היו קשרי תחבורה סדירים עם אלכסנדריה, ביירות ויפו.

בתחילה לא יכלו היהודים המרוקנים ליהנות כלל מן ההקלות הללו. מאז 1844 הוטל מס יציאה כבד ביותר על כל מועמד לנסיעה. זאת, עקב הרעשה כבדה של הצי הצרפתי את נמלי טאנג׳יר ומוגאדור. צעד זה נועד לעצור את יציאתם של היהודים, שנחשדו בכך שסיפקו לצרפתים ידיעות לגבי מערך ההגנה בנמלים המרוקנים. 

מ-1858 ואילך בעקבות בקשה מצד הרבנים בוטל המס הכפרי וזה איפשר ליהודים להגר – הגירה שבאופן פרדוקסלי התחזקה עם התיישבותם של הצרפתים באלג׳יריה אשר גרמה לדאגה בקרב משפחות רבות ממוצא מרוקני, שהתיישבו באוראן מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך. קבוצות אלו, שהיו מסורתיות מאוד, חששו מפני התוצאות של ״התמערבות״ היהדות האלג׳ירית, שב-1844 נכפתה עליה השיטה הקונסיסטוריאלית הצרפתית.

הרב אברהם שלוש מאוראן, מרוקני במוצאו(1812 – 1858) צפה את מה שהוא ראה כסכנה, ובשנת 1838 עזב את אוראן יחד עם 150 מבני עדתו והתיישב ביפו, שבה כבר חיו כמאה יהודים. הרב, שהיה ביחסים טובים עם הרשויות העות׳מאניות, אפשר את הגעתם של מהגרים חדשים, וזכה להכרה רשמית בקהילתו, הודות להקמתו של בית-דין רבני. אחרי מותו של אברהם שלוש ב-1858, יהודי יפו מנו כ-500 איש, ריבוי ששימח את האיש שאהב לומר בערבית: ״הביאו מים, הביאו מלט, המשיח בדרך״.

בנו, אהרון שלוש, שנולד באוראן ב-1829, ירש אותו ורכש אדמות בסביבת יפו. הוא הקים את בית האבן הראשון ברובע החדש, נווה צדק. אהרון שלוש נהנה מתמיכתו של אדם שזה מקרוב הגיע, שמוצאו היה בטאנג׳יר: רבי יעקב בן שימול, שהתעשר מיצוא פירות לאנגליה ולאיטליה. הוא רכש, סמוך ליפו, פרדס, שבהמשך הפך להיות רכושו של סר מוזס מונטפיורי. הנדבן האנגלי הושיב שם שלוש משפחות ממוצא מרוקני במסגרת של פרוייקט שנכשל, להקמת מושבות חקלאיות.

בנו, שלמה, חידש בכך שהתחרה עם הערבים בפעולה המסוכנת של הורדת נוסעים מספינות שהגיעו ליפו, פעולה שעשרות שנים מאוחר יותר, גרמה לחשש-מה בלבו של עולה חדש בשם שמעון פרס. בנמל יפו לא היו מזחים, עקב האיכות הגרועה של המעגן בו. הספינות נאלצו לפיכך לעגון במרחק קשרים אחדים מהחוף, והנוסעים הועברו אל סיפוניהן של סירות, בתנאים מאד לא-נוחים. העלייה במספר המבקרים היהודים משנות השמונים של המאה ואילך, נתנה לשלמה בן שימול הזדמנות לפתוח בתחום פעילות חדש, ואפשרה לו ליצור קשרים עם החלוצים היהודים שהגיעו מרוסיה.

ב-1854 הקבוצה המרוקנית ביפו התחזקה במידה ניכרת, עם הגעתו של אחד מנכבדי רבאט, רבי אהרון מויאל, שהתעשר ממסחר עם אנגליה וגיברלטר. בשנת 1854 לאחר כישלון בהקמת מושבה באזור חיפה, התיישב תלמידו זה של רבי יהודה ביבאס ביפו, ואיתו 180 בני משפחה וידידים. עם מותו של רבי אברהם שלוש התמנה לראש הקהילה היהודית ביפו, תפקיד שעבר בירושה לבנו אברהם.

בביתו של זה האחרון התגוררו במשך שלושה חודשים של שנת 1882, הקבוצה הראשונה של ״חובבי ציון״ שבאו מרוסיה ומרומניה, לבדוק את האפשרויות להקמת מושבות חקלאיות יהודיות לאורך מישור החוף. אברהם שלוש יעץ להם והתערב לטובתם בפני הרשויות העות׳מאניות, וכך ״חובבי ציון״ הפכו אותו, עד למותו ב-1885, לנציגם בפלסטינה העות׳מאנית ונוצר החיבור בין היהדות המרוקנית לבין מאורע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל העתידית, ״העלייה הראשונה״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר