המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962-יגאן בן-נון
הוויכוח הבין-דתי בין מוסלמים ויהודים בחברה המרוקנית הוליד בעקיפין ויכוח פנימי בקהילה היהודית. תחושת התרופפות הקשר לדת בתוך הקהילה שהתעוררה עם פרשת ההתאסלמויות עודדה את הכותב ויקטור אמיל [ויקטור מלכא] לפרסם התקפה נגד צעירים יהודים המתרחקים מן היהדות וסוגדים לאירופה. הדבר בלט בייחוד בימי שבת אחר הצהריים כשהציפו צעירים את רחוב בלז פסקל (Blaise Pascal) שהוא מן רובע סן ז'רמן של קזבלנקה, אשר אותו כינה "בבל של כל החטאים". מלכא שוב נדרש לנושא התרחקות הנוער מענייני הקהילה במאמר בשם "אדישות או זלזול" (שתמך כמובן במסקנות ויקטור אמיל) וזכה לשני מאמרי תגובה מאת ז'אן זַקלַאד וכותב שחתם בשם "איקס". השניים הגנו על הנוער היהודי ועל ערכיו. למרות ההסתייגויות מהתקפותיו של עורך ביטאון הקהילה על הצעירים היהודים שב מלכא לטפל בנושא במאמר בשם "הצעירים והאחרים או עידן החברֶה". הכותב מקונן על העדר אידאלים בקרב הנוער, על ההתרחקות מערכי המוסר ועל דור הבנים המעמיד בספק את חלומות הוריהם. לדבריו, הצעירים חולמים רק על עושר בעולם חומרי ורציונלי שלמשורר אין קיום בו. דור ה"יֶה יֶה" לדבריו הבשיל בטרם עת. זהו דור ללא שמחת חיים, לא מחייך ולא צוחק.
ב"שבוע הערביזציה" שמטרתו לקדם את תהליך השימוש בשפה הערבית בחיים הציבוריים שנערך בראשית ינואר 1963 הושמעו תביעות לביטול המעמד המיוחד של השפה הצרפתית במדינה. הושמעה אף דרישה לביטול לימוד הצרפתית בבתי הספר היסודיים, דבר שהוסיף דאגה בקרב היהודים שהתלבטו בסוגיית עתידם במדינה. שבוע אחר שאלפאסי יזם, הוא "שבוע פלסטין", שנערך במאי 1964. בהודעה לעיתונות הילל אלפאסי את היהדות ותמך בשוויון זכויות מלא ליהודים אך קרא להם להתנגד להגירה ממרוקו. הוא פנה אליהם ליטול חלק ככל שאר האזרחים בחיים הפוליטיים במדינה. ימים אחדים לאחר מכן התקיף את הממשלה המרוקנית המעניקה העדפות ליהודים.
גילויים אנטי-יהודיים רבים בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה. ההסכם החשאי עם נציגי ישראל בתיווכם של אישים בקהילה היהודית היה ידוע רק לשרים מעטים ונעלם מעיניהם של ראשי האופוזיציה השמאלית ושל מפלגת האסתיקלאל הימנית. למרות אהדתם של ראשי מפלגת השמאל, ובעיקר הקשרים שניהל מנהיג השמאל מהדי בן-ברכה עם ישראלים רבים, לא נמנע עיתון מפלגתו אתחריר (השחרור) מלתקוף את הארמון ואת מדיניותו בתחום ההגירה היהודית. הדבר נכון גם לגבי "התנועה העממית" בראשות מחג'ובי אחרדן שייצגה את דוברי הברברית בכפרי האטלס שאף לה היו קשרים חיוביים עם ארגונים יהודיים עולמיים. אך מכיוון שמפלגה זו הייתה באותו זמן באופוזיציה, לא היססו עיתונאיה לתקוף את חופש היציאה של היהודים ממרוקו בעיקר כאשר היה ברור לכול שפני היוצאים לישראל. חשוב להדגיש שלמרות גילויים אלה בעיתונים אחדים החברה המרוקנית המוסלמית בכללותה, כולל הנהגתה המדינית וראשי מפלגותיה, גילו לרוב יחס אוהד ליהודי המדינה שאף קודמו לעמדות בכירות במנהל הציבורי.
מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה היהודית ושכבת האינטלקטואלים שבה. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, כולם ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. העיתונאי ויקטור מלכא טרח ללא לאות לגלות כל סממן, ולו הקטן ביותר, של ביטוי עיתונאי שיכול להתפרש כמפלה יהודים. כאשר מסר לי בראיון את רשמיו מתקופה זו, הוא חזר והודה בעדותו שהאווירה הכללית המסתמנת ממאמריו בעיתון קול הקהילות באותה תקופה אינה משקפת את המציאות במרוקו ושהאנטישמיות לא הייתה כה חריפה כפי שהיא עלולה להצטייר ממאמריו. סיבת פרסום המאמרים קשורה ליזמת המוסדות היהודיים לאתר באמצעותו כל אזכור שיכול להשתמע ממנו נימה הפוגעת ביהודים, בציונות או בישראל. מלכא עשה שימוש נרחב בחומר שתרגם מן העיתונות הערבית. עם זאת הוא מציין שבאותה תקופה היה משוכנע בעמדותיו ואף שאין לטעון שהייתה אנטישמיות במרוקו באותה תקופה, "הקהילה הייתה מלאה חששות מתופעות אנטישמיות, אף שלא התרחשו הלכה למעשה.