שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות כעיניהם של נוסעיה נוצריים

אליעזר בשן

שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים

דבקותם של יהודי המגרב בכלל, ומארוקו בפרט באמונה, ומסירות הנפש שגילו לקיים המצוות, היא מן המפורסמות. אחד הביטויים לכך הוא שמירת השבת, תופעה שעוררת תשומת לבם של הנוכרים שביקרו במגרב.הם היו מודעים להווי המיוחד של השבת אצל היהודים, יום שהוא שונה מימי השבתון של הנוצרים והמוסלמים, בעיקר בהתחשב באיסורים שחלים על היהודים, והקרבנות בדמים, תרתי משמע, שהיהודים מוכנים להקריב לשם שמירתה. יש מהם הכותבים על כך בהערכה חיובית, ואחרים מלגלגים. במאמר זה נתאר כמה נושאים העולים בכתביהם בתחום זה.

צרפתי בשם מואט (1652—1691) שנפל בשביים של קורסארים ברברים, תיאר רשמיו במארוקו בשנים 1670—1681. הוא מציין, כי על מנת שמנוחת היהודים לא תופרע בשבתות ובמועדים, ננעלים שערי הרובע היהודי המוקפים חומה, והנשמרים על־ידי חיל המלך.

מידע דומה נמסר במקורות של המאה ה־19. ברוק  Brooke(בשליש הראשון של המאה) כותב כי בפאס, בתיטואן, ובערים אחרות במארוקו ננעלים שערי הרובעים היהודיים בכל שבת, במטרה למנוע מהמוסלמים שיכנסו לרובע ויציקו ליהודים.

שערי המלאח היו ננעלים גם בלילות החול, מאותה הסיבה . המגע של היהודים עם החברה המוסלמית התבטא בעיקר בתחום הכלכלי, ואילו חיי החברה התנהלו בתוך העדה. בשבת לא היה אפוא צורך במעבר חופשי בין המלאח היהודי ובין העיר המוסלמית.

תיאור מפורט ביותר בנושא זה ניתן על ידי ל. אדיסון (1632—1703), כומר שכתב ספר על יהודי בrבריה. נביא מעיקרי דבריו:

השבת היא אחד המאפינים, בו היהודים נבדלים מעמים אחרים. לכן הם נוטעים בלב ילדיהם יחס מיוחד כלפי יום זה, וקוראים לו ״מלכת החגים״. הוא כותב על מנהגים ואיסורים שונים כמו קריאה ליד נר שמא יטה הנר, איסור חליבה , ריצה, נשיאת כסף ונשק, ניקוי נעליים, נקישה בדלת בכלי מתכת, טיפוס על עצים. אין להאכיל עופות מעל המכסה הנאכלת בשבת, שמא ינבטו הזרעים, אין להרוג זבובים ויתושים״, כתיבה על נייר, חול, ומחיקה, חייט לא ילך עם סכות התקועות בשרוולו , רק לחולה מותר ללכת עם קביים אבל לא לעוור.

הוא מקדיש תשומת לב רבה ביותר לאיסור הליכה מעל תחום שבת, ויהודי ההולך בדרך ארוכה חונה ביער או במדבר, אף במחיר סיכון חייו על ידי ליסטים או חיות רעות. מובא על ידו סיפור בשתי גירסאות, שעיקרו הוא כדלקמן: מעשה ביהודי שפרש מחבריו שהמשיכו דרכם בשבת. ואילו הוא חנה עם כניסת השבת ובטח בה׳ אשר צווה לשמור השבת, ישמור גם על חייו. לאחר התפלה בליל שבת הופיע מולו דב, וזה שמר עליו מפני שודדים. חבריו שחיללו השבת הוצגו ככלי ריק על־ידי גזלנים, ולאחר מכן נטרפו על ידי הדב. לשאלת הגזלנים אמר להם היהודי כי הדב נשלח על ידי המלך כדי לשומרו. הם נתנו לו כל כספם כדי שישמור עליהם. מסיפור זה מסיקים היהודים, לדברי אדיסון, כי עליהם לשמור שבת בכל התנאים ובכל מקום, ועליהם לבטוח בהגנת הקב״ה. אדיסון מצטט אמרות של חכמים ופייטנים על השכר הצפון לשומרים השבת — ומעל הכל ישתחררו משיעבוד מלכיות. אבל כיוון שלא שמרו שבת

כהלכתה, לא ניצחו את אויביהם הנוצריים.

תיאולוג ומזרחן בריטי בשם שמעון אוקלי (1678—1720), שכיהן בתור פרופסור לערבית בקמברידג׳, שהה במארוקו בסוף המאה ה־17 בהיותו שבוי, כותב כי היהודים מבלים את רוב שעות לפני הצהרים בשבתות בקריאת התורה ובאמירת תהילים. הוא מתפעל משביתת המסחר המוחלטת שלהם בשבתות, כולל איסור על קבלת כסף, ומסיים בנימה כי הלואי והנוצרים היו לומדים מהיהודים כיצד לשמור שבת. בתעודות על תולדות מארוקו מראשית המאה ה־18, בתיאור העיר סאלי נאמר, כי עקב שליטתם של יהודים במארוקו על המסחר, אין מסחר מתנהל בשבתות, כי היהודים מקפידים על שמירת יום זה.

על שמירת שבת קפדנית על ידי יהודי מארוקו, בצירוף כמה איסורים, נמסר במקור נוצרי משנות ה־60 של המאה ה־18. גיאורג הוסט, שכיהן בתור קונסול של דנמרק בטאנג׳יר בשנים 1760—1768, כותב כי יהודי מארוקו אינם מדליקים אש, אינם נוגעים בכסף, לא פותחים מכתב ואין רוכבים בשבת. פרטים אלה ואחרים המופיעים בכתבי נוצרים מעוררים תשומת לבם, ביחוד נוכח הניגוד ליום הראשון שלהם ״. העדויות במאה ה־19 רבות יותר, ונדון עליהן לפי הנושאים הנדונים על ידן:

אירוח: יהודים אמידים ואפילו עניים היו נכונים לארח זרים בבתיהם לסעודות השבת, והודות לכך נשארו תיאורים מפורטים על הטכסים, המזון ועוד. בצורה מאלפת מתאר את סעודת ליל השבת ג׳ימס ריילי, אמריקאי, יליד 1777 שהיה במארוקו בשנים 1815—1816, לאחר שספינתו נטרפה בחוף ארץ זו, והוא נשבה ונקנה ע״י מוסלם. בנסיעתו לטאנג׳יר בחברת שני יהודים, עשו את השבת בעיר סאפי. שלשתם הוזמנו לביתו של יהודי, שסביב שלחנו הסבו כעשרים נפש. הוא כותב על נטילת ידים לפני הסעודה ובסיומה, הקידוש על היין העשוי מצימוקים, מיני המזון שהוגשו, הזמירות והסיפורים שמספרים בתום הארוחה. מרגש ביותר בעיני האירופאים, כי גם יהודים עניים במגרב מוכנים לארח זרים, וביניהם את הנוכרי הנודד. כך מספר למשל, הגרמני אוטו ארטבאור שהיה במארוקו בראשית המאה ה־20, התארח כמה פעמים בבתי משפחות עניות בלילות שבת, וזכה לכבוד שהתבטא בין השאר בכך, כי לאחר שבעל הבית קידש הקדימו בטעימה מן הפת הטבול במלח, אחר כך נתן לילדיו, ורק לבסוף לאשתו.